מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אנחנו יודעים מתי אנו יוצאים מביתנו אך איננו יודעים מתי נחזור

אני ואבא
כתינוקת מחובקת בזרועות אבי
מסעותיו של סבא גדליה קיסלביץ

אבא שלי גדליה קיסלביץ נולד, בעיירה ליפקן בתאריך 7.5.1936. כשהיה בגיל 5 פרצה מלחמת העולם השנייה ואבי עם משפחתו יצאו למסעות המוות אותם שרדו.

אבי, גדליה מספר:

"ברחוב שבו גרנו בעיירה ליפקן, גרו הדודים שלנו והיו לנו הרבה בני דודים, היינו כל הזמן ביחד ואחד עזר לשני. היינו משפחה אמידה וכסף לא היה חסר. לפני המלחמה היו קשרים הדוקים עם כל בני המשפחה. אני זוכר את הבית שלנו כאילו זה היה היום. הייתה לנו חצר ענקית והיו בה מחסנים. אבא שלי היה מתעסק במסחר. הרבה אנשים היו באים וקונים תרנגולות וגרעינים. אבא היה שולח קרונות עם טונות שלמות של תרנגולות מחוץ לליפקן; לבודפשט, בוקרשט, וינה, ברלין, פראג… אני זוכר את הקשר ההדוק בין האנשים. כשהיה מגיע הסתיו היינו קונים הרבה שזיפים כדי להכין  ריבות. מעמידים סיר נחושת ענק במרכז החצר ומכינים ריבת שזיפים. כל המשפחות התאספו במתחם החצר וכל החברה הצעירים עמדו סביב הסיר עם תרוודים מעץ וערבבו את הריבה. אחר כך חלקו לכולם ריבת שזיפים. היינו קרובים אחד לשני והכל עשינו יחד.

כאשר הגרמנים פלשו והמלחמה התחילה באזור, כולנו עזבנו את הבית בליפקן. אבא שלי הבין שלא נחזור וביקש מכל אחד לקחת אתו דברים מינימליים מהבית: מעט אוכל ושתייה. בגדי חורף ונעלי חורף. "אנחנו יודעים מתי אנחנו יוצאים מביתנו, אך אנחנו איננו יודעים מתי נחזור."

כולנו, הדודים ובני הדודים, ברחנו מהבית, בערך בתאריך 24-06-1941, לעיירה המרוחקת מהגבול הרומני וקרובה לליפקן. במקום שהייתה בו הפוגה מהאש, מעין הפסקת אש. אחרי יומיים שלושה הגרמנים והרומנים כבר הקיפו את המקום וקראו לנו להתייצב במרכז העיירה על מנת להחזיר אותנו הביתה. כמו שהם ידעו לשקר לכולם, כך הם שקרו לנו, ולמעשה החיילים הרומנים לקחו אותנו לצעדה שרבים לא שרדו אותה. וכך בתחילת יולי יצאנו מהעיירה והתחלנו ללכת בצעדת המוות לסטרסניסטריה כאשר כל הדרך חיילים מקיפים אותנו.

כולנו היינו עם טלאי צהוב ובכל יום הלכנו כ-15 ק"מ במשך כשלושה חודשים וכול מי שפיגר נורה בידי המלווים הרומנים. הלכנו כ-500 ק"מ עד שהגענו בסתיו באפיסת כוחות לחבל וורחובה. עד היום קשה לי להבין איך שרדנו את הצעדה הארורה הזאת כשכל כך הרבה אנשים, ילדים, תינוקות וזקנים מתו לצדי הדרך, כמו זבובים נפלו מרעב ואפיסת כוחות ומי שכשל בדרך במקום ירו בו. לילד בן 5 זה מחזה נוראי. בדרך אכלנו את מה שמצאו בדרכים. בהסתר חפרנו בידיים באדמה כדי למצוא אוכל. חלקנו לבני המשפחה את המעט שהיה. בגמר יום הליכה שהתמשך מהבוקר עד הערב השיירה לנה בחוץ. לפעמים תוך שהאנשים היו מסתכנים, הם היו חומקים מהשיירה והולכים לכפרים סמוכים לקבץ נדבות וכך הביאו למשפחתם משהו קטן לאכול בדרך. האוכלוסייה המקומית  שחיה תחת שלטון הכיבוש הייתה ידידותית והם אשר סיפקו לנו לחם, למי תמורת פריטי לבוש ולמי סתם מתוך רחמים.

אני זוכר שכשיצאנו לצעדת המוות הייתה אישה יפה, אינטליגנטית שהחזיקה ילדה על הידיים שלא הפסיקה לבכות. בדרך כשהרומני לא הסתכל, אנשים לקחו לאכול מה שמצאו באדמה, זרעים, תפוחי אדמה. כל מה שמצאו אכלנו. כנראה קבלתי קלקול קיבה ואמא לקחה אותי על הידיים. אחי איציק אמר לי לרדת מהידיים של אמא כי אם אמא תמות כולנו נמות. הוא בן 8 ואני בן 5 . אמרתי לאמא שאיציק צודק. הרי בזמן כזה אתה הופך להיות למבוגר. אמרתי לאמא שתשאיר אותי פה ושהם ילכו בלעדי. אמא לא הסכימה לעזוב אותי וכבר לא יכולתי ללכת על הרגליים, הייתי עייף וכל פעם הייתי צריך לרדת לשירותים, בצדי הדרך ואבדתי הרבה נוזלים. גם אני כמו הילדה התחלתי לבכות כי לא הרגשתי טוב. אמא שאלה את האישה למה הילדה שלך בוכה אז היא ענתה לה שהיא רעבה. ממש הולכת למות מרעב. ואמא שאלה ומה יש לך לתת לה? והאישה ענתה כי כל מה שיש לה זה רק בקבוק מים. אמא שלי אמרה לה את יודעת הילד שלי צמא מאוד, לי יש קצת קמח וקופסה תני לי קצת מים, נערבב קצת מים עם קמח תירס ותתני לבת שלך לאכול ואת תתני לי קצת מים לבן שלי. האישה  הסכימה וכך אני שתיתי מעט מים.

אני כילד בן 5  לא יכול לשכוח את האישה שכל מה שהיה לה זה רק בקבוק מים. בחיים היא לא הייתה מצליחה לשרוד. לא היה לה שום סיכוי להישאר בחיים. היא הייתה לבד ללא בעלה, כנראה לקחו אותו למקום אחר. או שנסע לאיזה שהוא מקום ונשאר שם בגלל המלחמה. היו הרבה משפחות שאחד מבני המשפחה נסע ונשאר במקום בגלל המלחמה ולא נפגש יותר עם המשפחה שלו. אני זוכר שאחד הדודים שלי התארח אצלנו בליפקן וגורש יחד אתנו מהעיירה ועד סוף המלחמה נשאר אתנו ואת המשפחה שלו כבר לא ראה יותר. הם נלקחו למחנות ולא שרדו אותם.

אבא שלי הבין את המשמעות ש"להיות בדרכים" וכל מה שהיה בבית דברי ערך, טבעת זהב טבעת נישואים הוא הכניס לתוך המגפיים שלו. עבור טבעת זהב קבל ככר לחם. בצורה כזו הלכנו. אני זוכר שהיינו הולכים על הכביש המון אנשים הלכו ומשני הצדדים היו תעלות ניקוז אנשים נפלו לתוכן מתים. במלחמה היו אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הלשינו והרגו יהודים שהסתתרו והיו גם כאלה שעזרו ליהודים. היו מקומות ואזורים בסביבה שלנו שהכריחו את האיכרים להרוג יהודים. רצו לקחת מהבית שלהם רהיטים: ארונות, שולחנות וכסאות ועל מנת שלא ייקחו להם הם הלשינו לגרמנים שיש פה יהודים. "יש פה יהודי בואו קחו אותו".

"היו גם רומנים מולדבים שבאו לשוטרים הרומנים ואמרו להם יש פה יהודים. שלמו להם כסף כדי שיהרגו אותם כי רצו לקבל את המגפיים הטובים שלהם. היו כל מיני אוקראינים חלקם טובים וחלקם אכזריים. היו מכניסים המון אנשים לתוך מחסן ענק, סוגרים את הדלת ולא נותנים לאף אחד לצאת עד שהם היו מתים". אבי מספר שהיה מחסן גדול ולתוכו הכניסו המון אנשים: "כשהגענו למחסן בערב עלינו על הסולמות למעלה ושכבנו לישון. בבוקר כשירדנו למטה הבנו למה היה כל כך קשה לישון על העשב הזה למעלה. ראינו ששכבנו על ערמות של גופות, שכבות שכבות של אנשים. דרכנו על מתים. החיים והמוות ביחד. השוטרים הרומנים היו ממלאים את המחסן עד למעלה בגופות ואחר כך היו שורפים את המחסן יחד עם האנשים".

"היו גם גרמנים עם התנהגות שונה. בדרך למחנה ורחובקה הגענו בלילה לנהר גדול לנייסטרה ובקצה הגשר עמד גרמני שהחזיק בידו מקל, חתיכת עץ וכל מי שעבר קבל מכה על הראש שלו. מי שהצליח לעבור את הגשר ולא נפל או מת בדרך הגיע לקצה הגשר ועליו עמד גרמני אחר שהיה אומר לנו ללכת לאט לאט. שני גרמנים, שני אנשים שונים לגמרי. זו המציאות שהייתה.

אני זוכר שהגענו בסתיו, באוקטובר מותשים וגמורים מהצעדה והכניסו אותנו לבית ספר לטכנאים. בניין גדול בן ארבע קומות. שכבנו בצפיפות גדולה על הרצפה אחד ליד השני כמו שקים. מיד כשהגענו אבא של זאב בקרמן, משה, מת ממחלת הטיפוס. בזמן שהיינו סגורים בתוך בית הספר, בחורות ובחורים אוקראינים סכנו את נפשם ובלילה גנבו מהבית שלהם תפוחי אדמה ולחם והגניבו אלינו אוכל בלילה. הם פחדו ודרך החלונות היו משליכים תפוחי אדמה וחתיכות של לחם. היו פותחים את החלון וזורקים אוכל פנימה. אחרי שבוע שהיינו בבית הספר הטכני הביאו אותנו לעיירה קטנה במחוז ויניצקיה  באזור ויניצה. כמובן, מי שהצליח לשרוד את הרעב והמחלות. הגענו לעיירה ורחובקה שהפכה לגטו של יהודים".

אבי גדליה ממשיך ומספר כי כל האזור היה מוקף במחנות יהודים: "המחנות היו פתוחים ובהם בתים בצורת ח' ובמרכז היה ריק. ורחובקה הייתה מעין עיירה קטנה שבתוכה היה גטו. המחנה היה במקום צדדי ולא מרכזי שאנשים יצאו משם ולא כל כך שמו לב למקום. הכניסו אותנו לשם ואנשים זזו ממקום למקום. היו מחנות שהיו סגורים והיה בלתי אפשרי לצאת. המחנה שלנו לא היה סגור עם גדרות. יכולנו לצאת מהמחנה, אבל אם תפסו אותך היו יורים בך. לא ברחנו כי לא היה לאן לברוח, לכל מקום שתלך יראו שאתה יהודי, לאן תברח. למעשה זה היה גטו זמני והכוונה הייתה להעביר אותנו למקום אחר. התכנית של הגרמנים הייתה להשאיר אותנו במקום ולהעביר אותנו למקום אחר להשמדה לנקות את כל המחנות מיהודים. יכול להיות שהיינו בידיים של הרומנים והם פחות התייחסו אלינו. בגטו ורחובקה היינו מעל שנתיים וחצי. עד השחרור. לקראת סוף המלחמה התחילו לדבר שצריכות להגיע רכבות לקחת אותנו לישראל, אבל נשארנו במחנה עד השחרור של הרוסים. הרוסים שחררו אותנו ב- 15/03/1944.

כשהגענו למחנה היה כבר קר מאוד, באוקטובר מתחילה הקרה, המים בשלולית קפאו. הכניסו את כל המשפחה שלנו לבית שאכלס 10 משפחות. מסביב למחנה היו כפרים של אוקראינים ויום יום היו הולכים לבקש קצת קמח קצת תפוחי אדמה ואם השוטר היה תופס אותך הוא היה מוציא הכל. דורך עם הרגליים באדמה נותן מכות ומזהיר אותך שאם מחר יתפוס אותך עוד פעם הוא יירה בך במקום. למחרת שוב היו קמים ויוצאים להביא אוכל כי לא הייתה ברירה אחרת.

בעצם במחנה שבו היינו, היו שוטרים אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. והם לא כל כך שמרו והקפידו. המחנה היה פתוח, ניתן היה לצאת לכפרים, אבל אם נתפסת, או שירו בך או שלחו אותך חזרה למחנה בלי המעט אוכל שהבאת. צריך להבין, התוכנית של הנאצים הייתה לתת ליהודים למות מרעב ומטיפוס. המטרה הייתה שהיהודים במחנה ימותו לבד ללא אוכל. היום אני לא מצליח להבין איך שרדנו. עד כמה בן אדם יכול לחיות כל כך הרבה ימים בלי אוכל.

במחנה לא חלקו אוכל וכדי להתקיים ולשרוד את החיים, הגברים יצאו כל יום מהמחנה להביא מעט אוכל הביתה. הלכו ביערות בדרכים עקיפות. עקפו את הכבישים כדי לא להיתפס. אם יהודי היה נתפס השוטר היה מכה אותו עד מוות ולוקח לו את האוכל, מועך ושולח אותו חזרה למחנה בלי כלום. כך המשפחה באותו יום נשארה ללא אוכל. נכון שהשוטרים האוקראינים שתפו פעולה והרגו יהודים הם היו אנטישמים. אבל באזור שלנו לולא אוקראינים לא היינו נשארים בחיים. הכריחו אותם להרוג יהודים. היו אנשים אוקראינים שעל מנת לקחת שולחן וכיסא מהשכן שלהם היו באים לשוטרים ואומרים זה יהודי קחו אותו. והיו גם רומנים ממולדביה כשראו מגפיים טובים אצל יהודי היו באים לשוטר או לחייל רומני משלמים לו משהו ואומרים לו תהרוג אותו  בשביל לקחת ממנו את הבגדים כי הם זקוקים למגפיים שלו.

למזלנו, באזור שבו היינו לולא האוקראינים לא היינו נשארים בחיים. האוקראינים היו עוזרים לנו. היו באזור הרבה כפרים המבוגרים הלכו לעבודה בכל עבודה אצל האיכרים המקומיים. היינו באזור של רומנים ששלטו  באזור. הרומנים שם היו קצת פחות בלחץ וגם הקצין שהיה מבקר קבוע במחנה היה יותר אנושי".

גדליה ממשיך ומספר שהרומנים בכפרים שהיו באזור שלהם היו יותר אנושיים: "הם הסכימו לקבל את הגברים לעבודה. זאב יחד עם הגברים במחנה יצא כל יום מהגטו על מנת להביא אוכל למשפחה. הם יצאו מהמחנה תוך שהם מסתכנים שלא יתפסו אותם ויהרגו אותם או שישליכו להם את האוכל במידה ויצליחו להביא. זאב והאחים שלי והגברים שהיו במחנה עבדו בכל עבודה שהייתה: בשדות, בחפירות באדמה להוציא תפוחי אדמה, בניקוי דירי חזירים, באיסוף תבואה… בתמורה קבלו מעט תפוחי אדמה, סלק, מעט קמח וכיכר לחם. ילדים היו יוצאים ודופקים על דלתם של הכפריים ומבקשים אוכל. אני זוכר שאני ואחי איציק הולכים לכפרים של הרומנים. דופקים בדלת ומבקשים נדבה. אז נתנו לנו קצת תפוחי אדמה, בצל, כך שהבאנו משהו הביתה ושניתן משהו לבשל ולאכול. היום כשאני מסתכל אחורה, אני לא תופס איך שרדנו.  לפעמים זאב הצליח להתרחק ולעבוד בתחנת רכבת שם התמורה הייתה גדולה יותר. (שקית גדולה יותר של אוכל) מי שנתפס ע"י חיילים רומנים במקום ירו בו. כל אישה וגבר, כל מי שיכול היה מסתכן כדי להביא מעט אוכל".

יום אחד זה היה חורף. אבא שלי בגלל שהיה איש שמבין עסקים אמר שהוא צריך ללכת לתחנת הרכבת שהייתה במרחק של 10 ק"מ מהמחנה. הוא אמר תמיד בתחנת רכבת ניתן למצוא שם משהו לאכול. כשהגיע לתחנה הוא מצא ערמה של שלג והתחיל לחפור מתחת לערמה ואז ראה שזה מלח. מלח בזמן מלחמה הוא מצרך יקר. אבא הבין שהרבה מלח הוא לא יכול לקחת אז שם קצת מלח בכיסים וחזר הביתה. את המלח החליף בקמח אצל הגויים. לאבא היה קשה ללכת את הדרך לתחנה הוא מספר: "אז למחרת שלחו את אחי איציק להביא מלח מהתחנה. לקחו את איציק שהיה ילד מאוד זריז ומאוד פקח. הלבישו אותו בבגדי גוי כמו של האיכרים. עם כובע כמו שהרוסים החיילים לבשו עם שפיץ כזה ושלחו אותו להביא מלח".

אבא הסביר לו לאן ללכת ואמר  לו שיכניס לתוך הכיסים מלח ואת זה הם יחליפו למזון. אבא מספר: "היה שלג נוראי, קור כלבים רוח נוראית, זה היה חורף. עברו שני גרמנים בתוך מגלשת שלג עם שני סוסים גדולה ראו את אחי עצרו ושאלו אותו לאן הוא הולך. אמרו לו שהם הולכים באותו כיוון שיכנס למגלשה. הכניסו את איציק לתוך המזחלת שלג. אני זוכר שהגיעו שני גרמנים עצרו ליד הבית וכשאמא שלי ראתה אותם היא צעקה אוי עכשיו יהרגו אותנו. הגרמנים ירדו מהמגלשה נתנו לאיציק קצת שוקולד ואמרו לו להגיד לאמא שילד כזה קטן לא שולחים החוצה ביום כזה קר.

במקומות אחרים היה הרבה יותר גרוע מאשר במחנה שלנו. היו מקומות בסביבה של המחנה שלנו, קולחוזים, בהם היו מכניסים המון אנשים לתוך מבנה ענק. סוגרים את הדלת ולא נותנים לאף אחד לצאת עד שכולם מתו ואז היו שורפים את כל המחסן עם האנשים. הכול תלוי מי הקצין שהיה אחראי במקום. באזור שלנו היה מזל. היו מקומות עם מזל אחר. הכל תלוי במקום בו היו אנשים. אנשים נשארו בחיים הרי הם חיו מכמעט כלום. אני מבין שלאדם יש כוחות כל כך חזקים לשרוד.

אני זוכר שגם היו גרמנים טובים שהזהירו אותנו וכך נצלנו. הגיעו למחנה שלנו שני גרמנים והודיעו לנו שבלילה הזה מי שיישאר במחנה ייקחו אותו וכדאי שנברח ליערות. 'תתרכזו ביערות אחרת תלכו מכאן ויהרגו אתכם'. וכך הסתתרנו ביערות עד שהגרמנים עזבו את המחנה.

אמא שלי ידעה לתפור. לפני המלחמה היה לה בית מלאכה שבו היא תפרה. כך שהיא הייתה יוצאת לבתי הכפריות ותופרת להם חליפות ושמלות לחתונה ובגדי ערב. לפעמים נשארה יומיים בבית האיכר והייתה חוזרת עם שקית אוכל. אני זוכר שפעם אחת היא תפרה אצל אישה שבעלה שוטר והאישה אמרה לה שתגמור מהר את העבודה כי בעלה צריך להגיע. אם היה תופס אותה היה לוקח לה את האוכל או יורה בה. היו ימים שלא אכלנו שום דבר כי לא הייתה עבודה ולא עשו כלום או כשהמחנה היה מוקף שוטרים ולא יכולנו להתגנב לבתי האיכרים. כל אישה וגבר כל מי שיכול היה מסתכן כדי להביא מעט אוכל. זה נס שנשארו בחיים!

הרבה יהודים שיצאו לעבוד לא חזרו, ירו בהם או שמתו מהעבודה הקשה והתנאים הקשים. אף פעם לא הרגישו שהם שבעים כי הם היו רבים ורצו לאכול והאוכל לא הספיק לכולם.

הרבה פעמים השוטרים הרומנים היו מגיעים למחנה ולוקחים את הגברים לעבודה, את מי שלקחו לעבודה זה היה סימן שלא בטוח שהוא יחזור. היו פעמים שהשוטרים לקחו המון אנשים לניקולאי, עיר נמל לא רחוק מאודסה. עבדו בעבודה קשה ורק מעטים חזרו. מי שאבד את כוחותיו לא חזר, מת שם. המון אנשים אבדו את חייהם שם. הגברים עבדו עד אפיסת כוחות ומי שאבד את כוחותיו היו מכניסים אותו לקרון והיו שורפים את הקרון ביחד אתו.

במחנה היה כלב קטן כשהיה מרגיש שהגרמנים או הרומנים מתקרבים היה מזהיר את כולם. בגלל שזה היה בקיץ ועשר משפחות צפופות בכל בית, חם וצריכים אוויר אז היו משאירים דלת פתוחה. היו בניינים מסביב למחנה ובאמצע היה ריק. הכלב היה רץ מסביב לכל הבניינים ונובח. עובר מדלת לדלת ונובח. כך כולם ידעו שבאים לחפש גברים ומיד מסתתרים. היו  דרגשים ומתחת עצים אז עשו מחבוא למטה והגברים כולם היו נכנסים פנימה. וכך הסתתרו מפני השוטרים שבאו לקחת אותם לעבודה. כשהיו מגיעים הגרמנים לכל בית היו מוצאים את הנשים והילדים במיטות בוכים. שאלו איפה הגברים הם היו עונים שלקחו אותם לעבודה וכך היו עוזבים את המחנה".

יום אחד הכלב פתאום לא נבח, הגיעו הרומנים ותפסו את כל הגברים, גם את אבא שלי והעמידו את כולם בשורה. אז הגיע המפקד של האזור הזה, רב סרן רומני שבא בעצם לראות למה לא מוציאים גברים לעבודה. עובר בכל השורה ומסתכל על כל הגברים וכשהגיע לאבא שלי זיהה את אבא ועצר לפניו. הקצין שאל אותו אם הוא זוכר אותו. לאבא לא היה זיכרון לפרצופים ולשמות כמו שלי יש ואמר לקצין שהוא לא זוכר. הקצין הוציא את אבא שלי מהשורה וספר לו שלפני שהרומנים עזבו את ליפקן בסרביה. כשהיחידה שלו עברה ליד הגבול. פזרו את הקצינים בבתי היהודים בעיירה שלנו. לנו היה בית די עשיר ודי יפה. אבי גדליה מספר שהוא זוכר שני סוסים ושני קצינים שהגיעו לחצר שלהם. אבא שלו הזמין אותם לאכול ולשתות. הקצין אמר לאבא שלי שהוא זוכר אותו, את המשק שלנו, אותך, איזה בן אדם אתה. את הבית שלנו ואת האירוח ביד רחבה. ואמר לכל הקצינים שיסתכלו עליו ויזכרו שמי שיגע בו כאילו נגע בי. זה נתן לאבא שלי הרבה חופש. הוא ככה עזר להרבה אנשים.

אבא שלי מיכאל היה אדם מאוד מיוחד. היה נכנס לכפר לגויים והיה לו מבט עיניים טוב לב. הוא עבד תמיד עם הגויים והוא הכיר אותם. אפילו השוטרים לא נגעו בו. יותר מזה יום אחד בחורף בחמש בבוקר, בא למחנה שוטר שתוי שרצה להכות יהודים. אנשים רצו לאבא שלי וקראו לו לבוא מהר אל היהודי שמכים אותו. "תשמע הוא יהרוג אותו". אבא שלי מהר לבית של היהודי נגש לשוטר, מניח את ידו על הכתף שלו וקורא לו לבוא אתו לשתות. "תעזוב אותו בוא איתי לשתות". אחרי שעתיים היה חוזר הביתה כולו  מריח וודקה. היה משהו מיוחד באיש הזה שלא נגעו בו. זה גם עזר לאנשים לחיות לעבוד, הם היו חופשיים לצאת ולהגיע לכפרים של האוקראינים והיו כל מיני אוקראינים. טובים ורעים.

יוזמות ההשרדות וההצלה של אבא

בערך בשנת 1942 מכיוון שהאמריקאים לא השתתפו במלחמה עם הרומנים רשמית רק עם הגרמנים. הגיעו אלינו חבילות של בגדים. היו גם אנשים שהצליחו לנהל את החיים במחנה, להתייעץ. כמה עורכי דינים שהחליטו על דברים, התייעצו על איך יעשו הדברים במחנה כמעין ועד המחנה. הם צרפו את אבא שלי לתוך הקבוצה שלהם. בעצם היו צריכים להחליט על דברים מה צריך לעשות ואיך הדברים יהיו. ואז אבא שלי הציע לקבוצה הזו שאת הבגדים ששלחו לנו בגדים עם פסים  צריך לבדוק ולראות למי חסר ולתת לו ואת היתר הוא הציע למכור ולתת לצעירים הגויים בכפר הזה. בכסף שנקבל נקנה פרה נשחוט אותה. נמכור את הבשר לגויים ומה שישאר מהבשר, עצמות, נכין אוכל ונחלק במחנה. היה במחנה בניין אחד מעין מסעדה שכנראה הכינו שם אוכל לבית הספר הטכני. היו שם סירים ענקיים ותנור ללחם. אנשים הסכימו להצעה של אבא ואז אבא שלי הלך וקנה פרה. היה שוחט ששחט את הפרה. ובבניין הקדמי של המחנה עשו חנות, גויים באו למחנה בסתר לקנות בשר. בלילה אבא שלי לקח אנשים שיכלו לעמוד על הרגליים והם בשלו מרק ממה שנשאר, בעיקר מהעצמות.

אבא גם קנה קצת חיטה והיה מקום בו ניתן לטחון באופן ידני היו אנשים שהתחלפו וככה טחנו את החיטה והכינו גם לחם. אבא ארגן בסתר את המקום. בחמש בבוקר עדיין חושך כל אחד קבל מרק עם חתיכת צלי ולחם וזה מה שהציל את האנשים ועזר להם לעמוד על הרגליים.

היה מקום עם הרבה שטח מסביב. אבא שלי קבל את החיזוק מהקצין. אז השוטרים התייחסו למקום הזה אחרת. חלקו את השטח לחלקות קטנות ונתנו לכל אחד חלקה. ומהכסף שמכרו בשר אבא שלי קנה תפוחי אדמה לא למאכל אלא לזריעה וכל אחד זרע בחלקה שלו תפוחי אדמה וכך התקיימו וחיו עד שהרוסים הגיעו ושחררו את המחנה.

אבא ממשיך את סיפורו על מחנה ורחובקה

"במחנה ורחובקה גרנו מעל שנתיים וחצי. בתאריך 15-03-1944 כוחות של הצבא הרוסי נכנסו למחנה ושחררו את כל מי ששרד את גיא ההריגה במשך תקופה כל כך ארוכה. כל הגברים הצעירים מעל גיל 18 לא חזרו הביתה לאחר השחרור. את כולם גייסו לצבא הרוסי. זה הסיפור של המקום ואיך שהוא אנשים שרדו. עד כמה בן אדם יכול לחיות בלי אוכל בלי מים בלי כלום זה דבר איום. החיים והמוות הלכו ביחד יש הרגשה כזו אם לא היום אז מחר.

לאחר השחרור מהמחנות, אנחנו חזרנו הביתה לליפקן עם כל המשפחה שנותרה בחיים. כשחזרנו הביתה לליפקן מצאנו עיירה הרוסה מהמלחמה".

לאחר השואה משפחת אבי עברה לטשרנוביץ, שם אבי, היה יושב על אדן החלון והיה קורא ספרים. הוא שיחק הרבה משחקי כדורגל וכדור-יד, הוא בנה מחנות עם חבריו והם שיחקו כחיילים, הם השתמשו בנשק שהיה מפוזר ביערות ובחורף הם היו מחליקים על השלג. בגיל 13 חגג אבי את בר המצווה. את העלייה לתורה הם ביצעו בסתר עם רב שהיה השכן.

אבי בהפלגה בעת שרותו בצבא הרוסי

תמונה 1

אבי התגייס לצבא הרוסי, באותה תקופה, היו החיילים עוזבים את הבית ולא היו יודעים  מתי יחזרו. אבי שרת בחיל האוויר שלוש שנים. בגמר הצבא החל ללמוד באוניברסיטה הנדסת מכונות וקירור וקיבל תואר מהנדס מכונות קירור ומיזוג אוויר, לאחר מכן עבד כמנהל מחלקה במפעל.

אבי במדי הצבא הרוסי

תמונה 2

כשהיה אבי בן 27, נפגש עם אמא שלי ליאורה.

אמא ליאורה בצעירותה

תמונה 3

חצי שנה אחרי שנפגשוהם התחתנו

תמונה 4

הם עלו לארץ בשנת 1971 לאחר תקופה מאוד קשה ולחוצה שבה המתינו חצי שנה לאישור עלייה מהשלטונות.

באותה תקופה הסובייטים לא אפשרו לכל יהודי לעלות לארץ ישראל, היה צריך להגיש בקשות, הזמנות מהארץ מקרובי משפחה ולמלא הרבה מאוד טפסים. למרות כל הקשיים, התמזל מזלם ומשפחתם קיבלו אישור. יחד עם האישור נאמר להם שתוך עשרה ימים הם חייבים לארגן את רכושם בארגזים, למכור את ביתם, למסור את כל התעודות והתארים שברשותם, להתפטר מעבודתם ולקבל ויזה מהשגרירות ההולנדית (שרק לנסוע לשם לוקח 3 ימים). רב רכושם נשאר ברוסיה מפני שהגבילו אותם במספר הארגזים שאותם הם יכולים להוביל.

וכך מוכנים ארוזים עם האישורים המתאימים אבא ואמא שלי ואחותי מרים בת ה-5 יחד עם משפחת אחיו ואמו סבתא שלי חיטובה עלו על רכבת למעבר הגבול. כמו שהרוסים ידעו להתאכזר ולהתעלל ביהודים כך הארגזים עמדו בשלג ובגשם חלקם נהרסו, חלקם אבדו… וכשסוף סוף עברו את כל הבדיקות, המשפחה עמדה מול דלת היציאה מרוסיה. כשרק אבא שלי נשאר מעבר לדלת כל המשפחה עברה בדלת ואת אבא בודקים ושוב בודקים. אבא כבר נבהל שכל משפחתו מחוץ לרוסיה ורק אותו ישאירו ולא יתנו לו לעבור בדלת. וכך 5 דקות לפני שהרכבת יצאה מהתחנה גם אבא הצטרף ליתר משפחתו.

ככל שהם התרחקו מרוסיה לכיוון צ'כיה ואוסטריה הנוף היה יפה יותר, האנשים נראו נחמדים ושמחים יותר והרגשתם הייתה טובה יותר. סוף סוף הם היו לאנשים יהודים חופשיים. למרות שהם נסעו ברכבת בכרטיסי ישיבה ימים ארוכים הם שמחו מכל רגע.

וכך הם הגיעו לשדה התעופה וינה שבאוסטריה כשמכוניות צבאיות וחיילים שמרו על העולים, הם עלו למטוס והגיעו לארץ ישראל לאולפן בעתלית, שנראה להם צהוב ושונה מהמקום אותו הם דמיינו, שם הם למדו עברית ועבדו כדי להתפרנס עד שעברו לביתם. אבי החל לעבוד כמהנדס בבזק כבר בחודשים הראשונים שהיו בארץ.

המשפחה בבית הלל 

תמונה 5

היום, אבא שלי בפנסייה אב לשתי בנות וסב לחמישה נכדים, מתגבר בכל כוחותיו על פטירתה של אמא שלי בתאריך 5.1.2013, בה טיפל מאז חלתה במלנומה, בכל כוחותיו ועל כך ראוי להערצה באהבה ובמסירות שאין מילים בכדי לתאר, חיפש את כל המחקרים והטיפולים החדישים, דאג לכל צרכי הבית ועד היום מתקשה להאמין שלא ניתן היה לרפא את אמא שאיתה הוא חי 48 שנים.

הוא גר בבית בחיפה וממלא את חייו בהרצאות, סרטים, מפגשים עם חברים מקבוצת התמיכה, מפגשים עם חברים איתם ממשיך את המסורת שיצר יחד עם אמי בו היו "פותחים שולחן" מספרים בדיחות צוחקים ונהנים. משתדל לשמור על כושר ובריאות במועדון הספורט נוסע להתרפאות בים המלח בחמת גדר ובמקומות שונים בעולם.

אבי ואמי בתיאלנד

תמונה 6

יחד עם אמי הם נסעו להרבה מקומות בעולם (אוסטרליה, ארה"ב וקנדה, תיאלנד, אנגליה, סינגפור, ספרד, צרפת, איטליה גרמניה, אוסטריה, צכי'ה ועוד…) בטיולים שאותם תכננו וארגנו לעיתים עם חברים ולעיתים עם משפחה.

אהבה ומסירות שאין לתאר במילים

תמונה 7

והחשוב מכל !!! כל סופשבוע נוהג ומתייצב בביתי למספר ימים עוזר ומפנק בכל מה שיכול אותי את בעלי וילדיי או בבית אחותי מרים. אבי רואה במשפחה שהקים ובנכדיו התגברות והצלחה. הוא ממן את מסעות פולין של נכדיו מתוך אדאולוגיה ונקמה אישית שלו.

הגברברים במשפחה

תמונה 8

המשפחה האוהבת

תמונה 9

הזוית האישית

חגית פרסטמן: תודה על הזכות להשתתף ולהיות חלק משרשרת סיפורי העם היהודי, ציוני. תודה לאבא שלי על מי שהוא עבורי – חלק ניכר מהיותי אני, מוקירה ואוהבת.

מילון

גטו ורחובקה
ב-1 בספטמבר 1941 סופחה העיירה ורחובקה לטרנסניסטריה שבשליטת רומניה והוקם בה גטו. בסתיו 1941 גורשו לוורחובקה כ-1,200 יהודים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia). כולם שוכנו בצפיפות גדולה בבתי היהודים המקומיים ובבניין ציבורי יהודי בעיירה. היציאה מהגטו נאסרה, ותושבי הגטו נצטוו לשאת טלאי צהוב. קצתם שולחו לעבודת כפייה במחנות מרוחקים. בחורף 1941/42 מתו כמחצית מתושבי הגטו ממגפת טיפוס הבטן, מקור ומרעב. שני רופאים שעבדו בגטו עשו כמיטב יכולתם לצמצם את התפשטות המגפה. ועד שהוקם בגטו הפעיל בית תמחוי למען החולים והיתומים. ברשימת מקבלי הסיוע בדצמבר 1942 נמנו כ-800 בני אדם. היהודים בגטו ורחובקה חגגו את החגים היהודיים ואף ערכו תפילות בציבור – ברפת. בשנת 1943 התירו השלטונות הרומניים לנשים תושבות הגטו לעבוד בכפרים הסמוכים תמורת מזון. בקיץ 1943 הועברו לגטו כספי סיוע שאספו יהודי רומניה, ובעזרתם נפתח בו בית חולים קטן. ורחובקה שוחררה ב-15 במרס 1944. (המכון הבין-לאומי לחקר השואה).

ציטוטים

”המשפחה שהקמתי היא התגברות והצלחה. “

הקשר הרב דורי