מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אנו באנו ארצה

סבתא חיה ושי לי הנכדה
סבתא חיה בילדותה
המשפחה שלי

שלום, שמי שי לי, אני מתעדת את סבתא שלי בתכנית הקשר הרב דורי, סיפורה מתחיל בהוריה: סבתא רבתא וסבא רבא שלי נולדו בתחילת המאה ה-20. חיה, סבתא שלי, נולדה עם קום המדינה, במהלך מלחמת השחרור. בן דודתי קאי, הנכד הבכור ואני, שי לי, הנכדה הראשונה, נולדנו בשנת השישים למדינת ישראל, שנת 2008.

בחרנו, סבתא ואני, לספר את סיפור המשפחה שלנו שמקורה בפולין שלפני שתי מלחמות העולם. שם נולדו ההורים שלה, שגדלו במשפחות ציוניות שחלומן היה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל לכל יהודי הגולה. את החלום הגשימו סבתא רבתא וסבא רבא שלי, ואנחנו חלק ממשי ואמיתי מהחלום, ממשיכים את הגשמתו וקיומו.

סיפורי סבתא

סבתא מספרת: "המשפחה שלנו מקורה בפולין שלפני שתי מלחמות העולם. שם נולדו הורי, סבתא רבתא אטקה-יהודית וסבא רבא פנחס. ההורים שלי למדו בבית ספר "תרבות" כל אחד בעיירת מגוריו, שם למדו עברית, פולנית, לימודי חול ולימודי קודש בעברית ולכן ידעו לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית עוד לפני עלייתם לארץ.

לפני שנים עשיתי טיול שורשים לארץ הולדתם של הוריי, כיום אוקראינה, והייתי בעיירות בהן נולדו. זו הייתה חוויה עוצמתית שקירבה אותי לעולמם ולבני משפחה שמעולם לא הכרתי אלא רק מסיפורים. ראיתי את הבית בו היה בית ספר "תרבות" בו למדו הוריי, בית מגורים שהפך לבית ספר ועתה חזר להיות בית מגורים. כשקראתי את ספרו של הסופר עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" מצאתי קטע המתאר את החינוך שניתן בבתי הספר "תרבות" בפולין. מאד התרשמתי העתקתי את הקטע (עמוד 225) ושמרתי: "בכל כיתה בגן-ילדים 'תרבות' ובמכינות 'תרבות' ובגימנסיה 'תרבות' הייתה תלויה תמונה גדולה של הרצל, מפה גדולה מדן ועד באר שבע עם הבלטה מיוחדת של יישובי החלוצים. קופסת תרומות של "הקרן הקיימת", ציורי החלוצים בעמלם, וכל מיני סיסמאות עם קטעי שירה… ביאליק וסופרים אחרים וגם מנהיגים מארץ ישראל היו באים אלינו, אנו היינו עורכים לכבודם תהלוכות גדולות עם תופים ודגלים, עם קישוטים ופנסי נייר, עם התלהבות. מגיל קטן מאד אנחנו כבר בעצם היינו עם המחשבות בארץ ישראל, ידענו בעל פה את מצב המושבות, אפילו ידענו מה אוכלים שם, ואיך מתלבשים".

"נהיה כולנו חלוצים וחלוצות"

הוריי גם הלכו לתנועת "החלוץ הצעיר" שמטרתה הייתה להכשיר את הצעירים להיות חלוצים שיעלו מהגולה לארץ ישראל. לאנשים היה ברור שכדי לחיות בארץ ישראל צריך להתכונן, צריך ללמד את הנוער מקצועות שונים כדי שיוכלו לעבוד בהם ולחיות בארץ. משסיימו את לימודיהם, החליטו ללכת ל"הכשרה" – מקום בו יכינו אותם לקראת העליה לארץ ישראל וגם יעזרו להם להצליח להגיע לשם. באזור מגוריהם היה  מקום שכזה שנקרא "קיבוץ קלוסובה". הם הגיעו לשם וכך נפגשו והכירו זו את זה.

הוריי בקיבוץ קלוסובה

תמונה 1

כשסיימו את ההכשרה התכוננו לעלות לארץ ישראל, וזה היה ממש לא קל ולא פשוט. מדינת ישראל עדיין לא הוקמה, הארץ היתה שוממה ועזובה עם מעט מאד תושבים. בארץ שלטו הבריטים שקיבלו מנדט – אישור, סמכות לשלוט בארץ ישראל. כדי לעלות, להיכנס ולגור בארץ ישראל, היו צריכים היהודים סרטיפיקט, שהוא למעשה אישור עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. זהו אישור שהיה קשה מאוד לקבל אותו, כי הבריטים הטילו, מסיבות שונות, הגבלות והקשו יותר ויותר על העליה של היהודים.

"ארצה עלינו" 

בשנת 1934 קיבלו סוף סוף הוריי את האישורים ועלו ארצה. כבר סיפרתי שהם הכירו בהכשרה ושם התאהבו זו בזה, אך כל אחד מהם עלה לארץ בנפרד בגלל הקושי לקבל סרטיפיקט. כל אחד מהם הגיע בנפרד ארצה ולמקום אחר בארץ, הם שמרו על קשר ורק לאחר זמן הצליחו לשוב ולהיפגש, וכמו בסיפורי האגדות – התחתנו. את ביתם הקימו ההורים בתל אביב. נולדו להם שלוש בנות: רחל ואביבה שנולדו לפני קום המדינה ויש להן תעודות לידה פלסטיניות ואני – סבתא חיה – שנולדתי חודשיים לאחר הכרזת העצמאות והקמתה של מדינת ישראל. אני כבר קיבלתי תעודת לידה ישראלית.

"פה בארץ חמדת אבות"

כאמור, נולדתי בתל אביב, בימי מלחמת השחרור, ביום בו הוכרזה "ההפוגה השניה", כלומר הפסיקו את הלחימה לזמן קצר. בבית חיכו לי שתי אחיותיי הבוגרות, רוחה ואביבה. כל ימי ילדותי ובגרותי גדלתי ולמדתי בתל אביב, ליד ככר דיזנגוף. שם נהגנו לטייל, לבלות, להצטלם ולערוך מפגשי כיתה בערבי שישי. בשבתות וחגים הרבינו לבלות בחוף הים בתל אביב, לשוט בסירות במימי נחל הירקון עד ל"שבע תחנות" ולטייל בגן החיות, שהיה ממוקם היכן שניצבת היום עירית ת"א עד שהועבר לסאפארי ברמת-גן.

"חברה חברה רגע רגע…"

הדבר הנפלא הזכור לי מילדותי היו החברים שגרו ברחוב הקטן והשקט שלנו, איתם ביליתי את שעות אחה"צ והחופשות במשחקי רחוב נהדרים: קלאס, מחבואים, תופסת (בכל מיני שמות שונים ומשונים שהמצאנו), מחבואים, קפיצה בחבל, חמש אבנים, אולר, גוגואים (גרעיני משמש), מחניים, סימני דרך ועוד ועוד. נהגנו להמחיז את אגדות הילדים המפורסמות שסיפרו לנו וקראנו ולהציגן לעיני החברים והאחים הבוגרים שלנו. לכולנו היו אוספים שונים ומשונים כמו 'פרסים', מפיות ובולים בהם נהגנו להשוויץ וגם לעשות החלפות זו עם זה. בחג הסוכות בנינו סוכות משותפות בחצרות הבתים, בל"ג בעומר ערכנו יחד מדורות ובקיץ היינו מארגנים נסיעות משותפות לחופים "מרוחקים" כמו בת ים או הרצליה.

נולדתי כאמור בימי מלחמת השחרור וימי ילדותי היו שזורים במלחמת סיני, ובבגרותי מלחמת ששת הימים בה התנדבתי לעזור במד"א בהכנת ציוד רפואי לעורף ולחזית. אף השתתפנו במילוי שקי חול ששימשו אז להגנת הכניסות לבתים. בסיום לימודי בסמינר התגייסתי לצה"ל ואת שירותי הצבאי עשיתי כמורה חיילת בירוחם, עיירה בדרום הארץ. קידמתי תלמידים שהיו זקוקים לעזרה וסיוע בלמידה והשתתפתי בתוכנית ייחודית למדינת ישראל שנקראה "ביעור הבערות" שמטרתה היתה ללמד עולים חדשים, אנשים מבוגרים, שלא זכו מסיבות שונות ללמוד לקרוא ולכתוב וכן לדבר בשפה העברית. היו אלו שנתיים מהמיוחדות ביותר בחיי שכן בפעם הראשונה, אני – שחייתי כל ימיי בחברה של וותיקים בארץ, כולם דוברי עברית רהוטה, יודעי קרוא וכתוב בעברית, פוגשת עולים חדשים שהגיעו ממדינות שונות "מהודו ועד כוש", שמדברים בשפות שמעולם לא שמעתי כמו פרסית, כורדית הודית ,ערבית… אוכלים מאכלים בטעמים וריחות לא מוכרים ואפילו לובשים בגדים כמו סארי וגלבייה שהיו כמו תחפושות לפורים בעיניי. ואני נכנסת לבתיהם ומבלה עמם שעות וימים, שומעת ורואה את הקשיים והמכאובים, משתתפת בשמחות שלהם ומלמדת אותם לדבר, לקרוא ולכתוב ואפילו זוכה לצאת עמם לטיולים ברחבי הארץ להכיר את המולדת החדשה. זו הייתה חוויה עוצמתית מעניינת ומעשירה.

חיי משפחה

באותן השנים הכרתי את יעקב, בן זוגי לחיים ואב שלוש בנותיי המקסימות, מיכל הבכורה – אימא של שי לי, ענת וגלי. הולדת בנותיי הם מהאירועים היותר משמעותיים ומעצבים בחיי וכל אחת ואחת מהן העניקה ומעניקה בדרכה את טעם החיים הנפלאים. זכינו גם לצאת לשליחויות בפרס (איראן) ובדרום אמריקה, שם טעמנו את הטעם של לחיות בארצות הנכר, עם שפה, מנהגים ותרבות שונה, אך גם יצאנו נשכרים ומעושרים בחוויות, תובנות ובאהבה לטייל בעולם להכיר אנשים מקומות נופים ותרבויות. בכל אותן שנים לא הפסקתי ללמוד ולעסוק בהוראה. זו עבודה מאתגרת מעניינת שהעניקה לי הרבה עניין סיפוק והנאה.

במקביל לפרישתי מהעבודה זכיתי לתואר חדש משמעותי בחיי: "סבתאות". שתי הבנות הגדולות העניקו לנו בזו אחר זו את קאי ושי לי הנכדים המקסימים. שוב, אלו אירועים מכוננים, מופלאים ומשמעותיים בחיינו. זאת ועוד: עד היום זכינו לעוד ארבעה: אלה, ענבר, ריו ותאו המדהימים שמעניקים טעם נפלא, שמחה מרובה ועניין מחודש ומחדש בחיינו וצפייה לעוד, וגם לזכות ולראות בשמחה את צמיחתו של דור ההמשך.

הזוית האישית

שי לי: תכנית הקשר הרב דורי נתנה לנו הזדמנות נהדרת לבלות יחד זמן איכות פרטי רק שלנו. בעקבות העבודה בהיסטוריה מאוד סיקרן אותי להכיר ולדעת את ועל המשפחה המורחבת שלנו, ויחד עם סבתא הצלחנו לפתוח חלון, להציץ ולראות משהו מהחיים של הסבים והסבתות ואפילו משהו על הדרך להקמת המדינה. אני מאחלת לבלות יחד במוזיאונים וגם שאוכל סתם להיות ביחד איתך ולאפות עוגות.

סבתא: המפגשים עם שי לי במהלך התוכנית הביאו אותי לראות את הנכדה שלי מזווית ובאור חדש. היו אלו מפגשים מחממי ומרחיבי לב, שכן הסקרנות והעניין שגילתה הובילו אותי יחד איתה ובזכותה למחוזות חדשים. אני מאחלת, שי לי, שתמיד אזכה להיות לצידך ובליבך.

מילון

נישואים פיקטיביים:
נישואים פיקטיביים הם נישואים שאין בהם כוונת אמת לנישואין, מטרתם אינה הקמת משפחה אלא לעיתים קרובות רק קבלת הטבה מסוימת שמעניקה המדינה לאדם נשוי ובכך מתבצעת הונאת הרשויות. הטבות אלה יכולות להיות השגת היתר הגירה או התאזרחות בטיעון של איחוד משפחות וכיוצא באלה. (ויקיפדיה). בתקופת המנדט הבריטי בא"י, צעירים וצעירות רווקים "התחתנו" (לא באמת) אבל קיבלו אישור כאילו הם נשואים כדי שיקבלו סרטיפיקט ויוכלו לעלות ולחיות בארץ ישראל. (סבתא חיה)

מבצע ביעור הבערות
ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל בין השנים 1964 ועד לאמצע שנות ה-70. מטרתו הייתה להרחיב את ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב מבוגרים. צה"ל העמיד חיילות לרשות משרד החינוך ואלה נשלחו אל יישובים בהם היה ריכוז גבוה של מבוגרים חסרי השכלה או בעלי השכלה מעטה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בבית ספר תרבות לא למדו רק לדבר בעברית, אלא רוב מקצועות הלימוד נלמדו בשפה העברית“

”את החלום הגשימו סבתא רבתא וסבא רבא שלי, ואנחנו חלק ממשי ואמיתי מהחלום“

הקשר הרב דורי