מאגר סיפורי מורשת

יפה ירקוני

מילים ולחן: אבשלום כהן

אני והסבתא ישבנו בצוותא

ליד מדורה בחצר.

אני משתוקק לסיפור מרתק,

והסבתא צ'יזבט תספר.

 

ספרי לי, ספרי לי, איזו מעשיה

על אותם הימים ועל מה שהיה…

והגזימי היטב, סבתי,

איך אומרים בעברית: 'צ'זבטי'.

 

הסבתא סיפרה איך בנגב שמרה,

כשהיה עוד שומם ויבש.

עם סטן ורימון מול צבאות ההמון

היא אמרה: 'נתגבר, מעליש!'

 

ספרי לי, ספרי לי…

כשסבתא ניזכרת מיד מתפארת

כיצד על כולם היא 'רכבה'

איך סבא אבנר אחריה חיזר

וגילה לה תמיד אהבה.

 

נחמד, אך ספרי לי איזו מעשיה…

 

היכן הימים שעשינו חיים'

ועם זוג מיכנסיים קצרים.

לנצח כל דור עוד ידע ויזכור:

כן הין הימים יקרים!

 

'סחתן' שסיפרת לי את המעשיה,

על אותם הימים ועל מה שהיה…

והגזמת בודאי לא מעט –

איך אומרים בעברית: זה 'צ'יזבט'!

סבי וסבתי, אמיל ואלה מרר, עזבו את גרמניה בשנת 1933עם פרוץ האנטישמיות. איתם עלו שני ילדיהם אבי הרברט מרר שהיה אז בן 25 ודודתי דיטה מרר בת ה 20. אמי, ז"ל סוזה פורשמן, אחות במקצועה ואחיה אלי פורשמן שהיו יתומים עלו למדינת ישראל בסיוע הסוכנות היהודית.

 

סבי וסבתי רכשו דירה גדולה בדמי מפתח בשכונת המושבה הגרמנית. עם כל בני המשפחה שהתגוררו באותה דירה מטעמים כלכליים. בעל הבית של הבית היפהפה היה מר חורי, הערבי הנחמד, שגר מתחתנו. עם פרוץ מלחמת העצמאות מר חורי ומשפחתו נסו לירדן ואילו אנחנו נאלצנו לפנות את הדירה לשימוש הצבא. אנחנו הורי, אחי ואני עברנו לדירת שני חדרים עלובה של הרכוש הנטוש בשכונת מקור ברוך. הייתה זו תקופה של מחסור ודלות. אי ידיעת השפה והתרבות השונה של הורי הביאו כמובן לבעיות פרנסה.

 

מי הגשם גרמו לשיטפונות בדירה וכך כל חורף. בנוסף, הייתה בעיית מים לשתייה. חברתה הטובה והנהדרת של אמי, גברת מרים וולפוביץ ז"ל אשר גרה ממול, הסכימה להעביר צינור מים מהדוד הגדול שלה לביתנו. הצינור עבר מגג לגג חשוף לגמרי באוויר. ההורים ביקשו מאיתנו הילדים לא לשחק בכדור מתחת לצינור "הנדיב".לא היה לנו מקרר. אבי הביא ארגז, ריפד אותו בפח ויצר הפרדה בין בלוק הקרח למצרכים. אחי ואני רקדנו באושר מסביב לארגז. כאשר חברתה היקרה של אמי, מרים וולפוביץ קיבלה מקרר חשמלי, היא הקצתה לנו תא שלם למצרכים שלנו.

 

בין השכנים, אנחנו היינו היחידים שלא יכלו לממן כובסת ערבייה לרחיצת הבגדים ואבי לקח על עצמו מטלה זו. רוב הילדות בכיתתי למדו לנגן על כלי נגינה כלשהו, לנו לא היה כסף. הייתי הילדה היחידה שלא היה לה מעיל בחורף. מאד רציתי מעיל, לבסוף חייט תפר לנו מעילים משמיכת צמר צבאית אפורה. מבחינה תרבותית, הורי לא השתלבו בשכונה שהייתה מאוכלסת ברובה בתושבים ישראלים ותיקים שראו בהורי נטע זר בשל בעיות השפה והתרבות השונה.

מלחמת יום העצמאות של מדינת ישראל החלה בתאריך 15.5.48, רינה שרה מרר בת 8 שנים. אני זוכרת, את הפגזים שנפלו בשכונת מקור ברוך שבה גרנו. ממש לידנו היה המקלט. שהוסב לתפקיד הזה מאורוות סוסים ענקית ומרשימה. את רוב זמננו בילינו במקלט הענק. בין האזעקות, שיחקנו בחוץ ומשחק אחד נחרט בזיכרוני במיוחד. שיחקנו "ארץ" (היום קלאס), פגז התפוצץ ורסיסיו התפזרו. חשתי שאחד הרסיסים עומד לפגוע ברגלי וניתרתי בזריזות ומנעתי את הפגיעה. שמרתי את הרסיס שנים רבות.

 

אני זוכרת גם, את הארגון הערבי "היד השחורה" פחדתי פחד מוות ממנו. הארגון הטיל חיתתו על הציבור הישראלי. מדי פעם הייתה אזעקה שבישרה על עוצר, את העוצר הבא לא אשכח לעולם. כילדים התמהמנו קמעה בחוץ (מי יותר מהיר אנחנו או הפצצה). באופק, מעבר לשדה, ברוממה, ראיתי רוכב אופניים. תהיתי מדוע הוא רוכב על אופניו עכשיו? הוא עלול לההרג! דאגתי לו וחשבתי עליו. בערב, נודע לנו כי הוא אכן נהרג. יצאתי מהמקלט ומצד ימין בין שני בתים ראיתי אור עצום, חשבתי בלבי איזו פגיעת פגז, איזו להבה ענקית, כנראה שריפה גדולה. לא, זו הייתה השקיעה. אחת היפות בחיי.

 

אינני יכולה להיזכר בשכונה ובמקלט מבלי להזכיר את השכנים שאיתם חלקתי את המקלט ואת הסביבה המאוד קרובה. גברת מרים וולפוביץ ושתי בנותיה, שהחברות איתם נשמרה עד מותה של האם, חברתה של אמי. משפחת חרלפ, עם שתי בנותיה מירל'ה ושרל'ה שהייתה חרשת אילמת. גברת חרלפ הייתה אישה מאוד נקייה ששטפה את המרפסת הגדולה שלה פעמיים ביום. במורד הרחוב גרה משפחה דתייה שהייתה לה מעגליה בבית, ונשות השכונה הגיעו אליה לגיהוץ ציפות וסדינים. אישה דתייה נוספת גרה בסיבוב בקומה השנייה, זאת הייתה הגברת חיי אסתר שאירחה את הנשים החילוניות מידי פעם בביתה. משפחת וינר עם בנם יהודה (עם יהודה זה, בן העשר, ישבתי על עגלת הסוסים הגבוהה בחצר ופטפטנו) ואחותו אסתר. מאחר והורי עבדו מאוד קשה, אני בצעתי תפקידים ומטלות באהבה רבה. בישלתי ארוחת צהריים (אטריות בגבינה לבנה וסוכר), הלכתי עם אחי למרפאה באזור מגרש הרוסים בטיפול בשברים הכמעט שבועיים בזרועות הידיים כתוצאה ממשחקי הכדורסל. תפקיד נוסף, שמאוד אהבתי למלא היה ללכת לסבי וסבתי במושבה הגרמנית ולמסור להם מעטפה ובה כסף למחייה מהוריי. 

 

דודתי דיטה מרר עבדה כאחות בבית החולים "וולך" (היום שעריי צדק) חלתה בשיתוק ילדים בעקבות המגפה שהתחוללה אז בארץ. היא נדבקה במחלה בבית החולים וישבה על כיסא גלגלים כל חייה. 

 

המשפחה שלנו עזבה את ארץ גרמניה המרושעת כבר כשחיידק הטירוף התחיל לקנן בה והצליחה להגיע לחוף מבטחים שהבטיח וקיים הבטחות.

 

אבי דוקטור הרברט מרר, שהיה משפטן עסק בהשגת שילומים מגרמניה לנרדפים.