מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יפית לוי, נולדתי בשנת 1936 בחלב, סוריה ואני בת 83. אני הכי קטנה במשפחה ויש לי שלוש אחיות ואח. אני זוכרת שמכיוון שהייתי הכי קטנה, קנו לי בגדים חדשים ומה שרציתי לאכול אכלתי.

עלינו לארץ ברגל (דרך ההרים) מסוריה עד ישראל, עם אנשים שקבלו שוחד על מנת להביא אותנו. אני הייתי אז בת שנתיים, אמרו לי שאנחנו הולכים לטייל, הטיול היה במשך שבועיים. בלילה הלכנו, בבוקר התחבאנו שלא יפגעו בנו, היו אז הרבה הברחות.

ביום חיכינו בעמדה והיו מביאים לנו אוכל דרך הברחה, הביאו לחם, חלבה, פיתות, מה שהיה אכלנו. הליכה ברגל הייתה סיוט. כשהגענו אמרו לנו: "אתם רואים, עוד 50 מטר זה ישראל, זה הקיבוץ שאתם מגיעים אליו". אמא שלי הייתה חולה, היא הורידה שרשרת זהב שקבלה מסבתא שלה ז"ל ומסרה למבריחים. סבא שלי ז"ל נהרג במלחמה.

האם זה היה שווה את זה? כשסבא שלי שמע שמסמנים את הבית של היהודים בסוריה, הוא התחיל לגשש לגבי ארץ ישראל, מתוך אמונה להגיע לאדמה שלנו. "אלוהים איתנו", הוא אמר.

אני זוכרת שהגענו לארץ, אחותי הגדולה הייתה כבר נשואה עם שני ילדים, ואחותי השנייה הייתה נשואה עם ילד. קבלנו מהסוכנות דירת חדר, עם מזרני קש, היינו 4 נפשות. היה מאוד קשה, אבא שלי עבד בעבודה פיזית בעירייה כמפנה אשפה, אחותי ואמי כבסו. בשעות הפנאי הייתי בבית עם אמא שלי. אמי הייתה אישה טובה, בשלה, ניקתה, תמיד שמרה עלי, לא נתנה לי לעבוד. תמיד היא קראה לי: "יפתי", "יפה שלי".

שלוש שנים לאחר מכן, עברנו לבית אחר ברחוב השומר בחיפה. הדירה הייתה דירת חדר גדולה יותר, עם שירותים ומקלחת, לא היו מים חמים, פתחנו ברז ושטפנו את עצמנו מהר. מאוחר יותר אחותי קבלה דירה ואנחנו קבלנו דירת שני חדרים. בזמן מלחמת השחרור קבלנו בית עם שלושה חדרים וגרנו שם עם האחים.

גדלתי בחיפה, למדתי בבית ספר "מערב" ארבע שנים. בגיל 11 אמי עברה ניתוח כיס מרה, אז נשארתי לטפל בה בבית. המורים ניסו לשכנע את אבי שאשאר בבית ספר ללמוד, אולם לא הייתה ברירה אחרת. לקח שנתיים עד שאמא שלי חזרה פחות או יותר לעצמה.

בגיל 13 עשו לי שידוך וחתנו אותי, בגיל 15 ילדתי לראשונה את בתי. יש לי תשעה ילדים, 21 נכדים ו-15 נינים. קשה לגדל ילדים בגיל צעיר, קבלתי עזרה משכנה, בעלי מאיר ז"ל עבד לסירוגין, היינו נשואים 25 שנים. רציתי לתת לילדים יותר, אך זה היה קשה. כיום אני חושבת שקודם יש להתגייס לצבא, לעבוד ורק אז להתחתן, בגיל 20- 21.

היום אני מגיעה למועדון בבית האבות הספרדי ארבע פעמים בשבוע. אני אוהבת להגיע לכאן לצייר, אך לצערי הפסקתי. אני משחקת בינגו, מדברת עם אנשים, קרובי משפחה נמצאים פה ואני נפגשת איתם לפעמים. אני לבד בבית.

אני מתנדבת בקהילה, ההתנדבות נתנה לי אפשרות לצאת מהבית, עבדתי באחוזת ילדים, בשילה, ליוויתי אנשים לבתי חולים, הרצאות, טיולים. אין ערך למתנדב כיום וכל דבר עליי להילחם עליו כדי לקבל בעצמי מתנדבת.

אני מאמינה בבורא עולם ואני יודעת שהוא ייתן, אחרי כל מה שעברתי אני עדין שמחה ואוהבת את כל העולם, ללא אפליה.

הזוית האישית

ניקול: אני מאחלת ליפית המשך התנדבות בקהילה, שהעזרה תהיה הדדית והמון בריאות.

יפית לוי, מבית האבות הספרדי חיפה, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידה ניקול מירוש מכיתה ז'3 מנהיגות, בית הספר עירוני ג' חיפה.