מאגר סיפורי מורשת

רקע על המלחמה והסיבות לפריצתה: היטלר עלה לשלטון. המטרה שלו הייתה לכבוש את העולם ולרצוח את כל היהודים.

 

בעיירה שלי (טשובצה) בפולין חיו 5,500 יהודים מתוך 10,000 תושבים. נשארו בחיים 450 (כל מי שהצליח לברוח לרוסיה). הייתי בן שנה בפרוץ המלחמה. האחים והאחיות שלי היו 5 ילדים שנרצחו על ידי הנאצים ולאמא שלי הייתה אחות אחת שגם נרצחה. שמות הדודים ודודות שלי: לאה, ברמצ'ה, מרדכי, עויזר, צבי השתתף במרד גטו ורשה ושם הוא נהרג, ושם אבי משה.גם להוריי וגם להוריי אשתי קראו משה והנדה. השם של אחותה של אמא של סבא היא דבורה. סבא שלי נפטר שנה לפני המלחמה וסבתא שלי ברחה עם אבא שלי לרוסיה אחרי שהיינו בגטו חצי שנה.

 

הייתי בן שנה וחצי, כשהכל התחיל. אני זוכר שהייתה גדר מסביב ."כשגרמנים כבשו את העיירה שלנו טישובצה בפולין רוב היהודים עלו על הרכבות במטרה לברוח לרוסיה (ברית המועצות). הרכבות היו עוצרות מידי פעם בתחנות כדי למלא מים ופחם להמשך הנסיעה. (הרכבות היו נוסעות על פחם בזמן ההוא). באחת התחנות אמא שלי ירדה מהקרון עם דלי כדי למלא מים לשתייה ולרחצה. היא לא הספיקה למלא את דלי המים והרכבת כבר נסעה. אני נשארתי עם אבא וסבתא שלי. הרכבת המשיכה ונסעה עד סיביר (ברית המועצות).  זהו מקום קר מאוד עד 45- מעלות צלזיוס, זה מקום שיש בו הרבה יערות וחיות בר כמו למשל נמרים,דובים,זאבים…

 

החיפושים אחרי אמא שלי נמשכו שנתיים,הייתה מלחמה והדואר לא עבד וטלפונים לא היו … זו הייתה משימה קשה מאוד למצוא מישהו. אבא שלי עבד ביערות בשביל לפרנס אותנו וסבתא גידלה אותי מגיל שנתיים עד גיל ארבע. כשהייתי בן ארבע, אחרי שנתיים של מאמצים רבים, אמא שלי חזרה אלינו. היה לי קשה מאד ולא הסכמתי  לקבל אותה ,לא זכרתי אותה בכלל…סבתא הרי הייתה בשבילי ממש כמו אמא מגיל שנתיים…  

 

ברוסיה היינו בהתחלה בסיביר בעיר  "נובוסיבירסק". אחרי שנה העבירו אותנו לאוזבקיסטן לעיר "אנדיזן". נשארנו עד שנת 1946. התנאים היו קשים מאוד: בשביל כיכר לחם אבא שלי היה צריך לעבוד יום שלם. לא היה גן ולא בית ספר, השפה הייתה זרה. סבתא שלי הייתה תופרת בגדים ומוכרת אותם בשוק ומעט כסף זה הצליח להחזיק אותנו בחיים.  כולנו גרנו בחדר אחד. השירותים היו בחוץ. אני למדתי את השפה אוזבקית ועזרתי לסבתא שלי למכור בגדים בשוק. כמו כן סבא שלי היה נוסע לעיר הבירה טשקנט למכור בגדים ולקנות אוכל. כך זה נמשך עד שנת 1946 כשהייתי בן שמונה.

 

במאי 1945 נגמרה מלחמת העולם השנייה. ב 1946 התחילו להחזיר את כל היהודים שיש להם אזרחות פולנית לפולין. נסענו ברכבת חודש וחצי עד שהגענו לפולין לעיר שצצין. 3 שנים למדתי ב"חדר" (בית ספר דתי). אחרי זה התחלתי ללמוד בבית ספר עממי, והגעתי אליו בעזרת טרמבאי (רכבת חשמלית). בשביל לחסוך כסף בקיץ הייתי הולך ברגל חצי שעה לבית הספר, שם הוא סיימתי  7 כיתות. ב 1948 התכוונו בני המשפחה שלי לבוא לארץ, אבל יום לפני העזיבה סגרו את הגבולות ונאלצנו להישאר בפולין עד 1957. ב 1952 סבתא שלי נפטרה ונולד לי אח קטן. אחרי בית הספר עממי הלכתי ללמוד בבית ספר לתקשורת. ב 1957 הפולנים התחילו לתת אישורים לצאת לארץ. אני ומשפחתי יצאנו עם הרכבת לכיוון הארץ דרך צ'כיה, אוסטריה ואיטליה. מרומא הגענו בטיסה לארץ ישראל. בהתחלה התיישבנו בבאר שבע. לאחר מכן הייתי בקיבוץ שמיר באולפן ושם למדתי עברית.