מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1931 במרוקו, בעיר מקנס.

לא הלכתי לבית הספר כשהייתי קטנה. התחתי בגיל צעיר. בגיל 29 עליתי לארץ נשואה עם 7 ילדים.

הגענו למעברת עמישב . שם חיינו כ 10 שנים. לא רצינו להמשיך לגור שם, חפשנו מקום טוב יותר עבור הילדים. 

כך החלטנו ועברנו לגור בגני תקווה בשנת 1970.

 

במהלך השנים, עבדתי בבית חרושת לטקסטיל. בגן שלמה, ליד קריית אריה. שם עבדתי 5 שנים. אחר כך החלפתי עוד מקומות עבודה, התגלגלנו ממקומות עבודה. בעלי רצה שאעבוד פחות שעות, כדי שאוכל להיות יותר שעות בבית עם הילדים. עזבתי את עבודתי, קבלתי פיצויים. אני זוכרת, שקניתי לילדים בגדים ומתנות וגם טלווזיה, זה היה בתקופת מלחמת ששת הימים.  אני חושבת, שהיינו הראשונים בגני תקווה שהייתה לנו טלווזיה.

 

התחלתי לעבוד כסוכנת בית  רק 4 שעות, עבדתי אצלם 31 שנים. פרשתי מעבודה זו אחרי 31 שנים בעקבות מחלתו של בעלי, כדי שאוכל להיות לידו. מאז אני גמלאית. הילדים גדלו ומהר מאוד כולם התחתנו. כל ילדי נשואים ומסודרים. חלקם גרים פה בגני תקווה: נעמי, מנהלת צהרון ושמעון אמסלם, איציק אמסלם שעובד בתעשייה האווירית, וגדי אמסלם, הם כולם גרים בגני תקווה. שלושת ילדי הנוספים גרים באלפי מנשה, פתח תקווה וחדרה.

 

כיום אני גרה לבד ומבקרת את הילדים, הנכדים והנינים, ורווה נחת. אני מבקרת פעמיים בשבוע במועדון בית קשיש, בגני תקווה , האחראית שלנו היא מירה. נפגשת עם החברות שם.

 

 

 מעברת עמישב

 

מעברת עמישב: "עמישב נוסדה כמעברה בשנת 1950 וקיבלה את הכינוי "מעברת פ"ת". במעברה שוכנו עולים מעירק, פרס, מרוקו ורומניה. תנאי החיים במעברה היו קשים. המתיישבים התגוררו באהלים ואח"כ בפחונים ובצריפים. בחורף סבלו מקור ושטפונות, ובקיץ מחום, יובש ונחשים. תנאי סניטציה גרועים. בניגוד לשכונות עוני ותיקות אחרות, מתיישבי עמישב עלו ארצה לפני הקמת המדינה. בחורף 1951 הוצפה המעברה והיה הכרח לפנות את תושביה. הנהלת פ"ת הקימה מטה חירום, הגיע סיוע רפואי, התושבים פונו לבתי-ספר בעיר וסופקו להם שמירות ולבוש חם. המפונים שהו בעיר שבוע. לאחר דיונים מעמיקים בכנסת הוחלט שפתח-תקוה תספח לתחומה את מעברת עמישב, והיא סופחה לפתח-תקוה בשנת 1956."