מאגר סיפורי מורשת

נולדתי למשפחה ניצולי שואה. כל המשפחה נהרגו בשואה ורק אמא ואבא שרדו. אבי היה בגטו ורשה ואמי הייתה בגטו לוג'. כשאבא שלי היה ברכבת של המוות, הוא הציל את עצמו על ידי זה שהוא הוציא מתחת לקרון לוח עץ והוא זחל החוצה תוך כדי שהרכבת נוסעת. כשהרכבת המשיכה לנסוע הוא עבר לשדות ושם הוא נישאר ארבעים יום ואכל קליפות של תפוחי אדמה עד שנגמרה המלחמה. הוא הגיע לקפריסין ושם הכיר את אמי, בלה.

בלה איבדה את בעלה והכירה את אבא שלי ושם הם התחתנו ואני נולדתי בארץ. האחים שלי כתבו ספר (ניצול שואה מבוצ'אץ') על מה שהם עברו בשואה.

אבי ואמי הקימו את המשפחה שלהם בארץ. אבי עבד בסולל בונה ואמי הייתה מטפלת בילדים. אני נולדתי בשנת 1949.

כשהייתי בת 9, אמי נדרסה על ידי משאית צבאית ואחרי שנה אבא שלי התחתן מחדש כדי שתהיה אישה שתוכל לטפל בבת שלו. שמה של האישה היה פני. בינתיים אני גדלתי והכרתי את בעלי ששמו מיכאל ונולדו לנו שלושה ילדים בשם ישראל, בלה (על שם אמי) ויעל. עברו שנים, והבן הבכור שלי ישראל הלך לצבא, התגייס לצנחנים בגדוד 890 ועבר את גיבוש סיירת הצנחנים בהצלחה. זה היה החלום שלו אבל הגורל אכזר והוא נהרג במהלך מארב צבאי כאשר הגורל קטע את שאיפותיו וחלומותיו. כאשר ביום ראשון כ"ד באב – 7.8.1988 בשעות הבוקר המוקדמות קיבלנו את הבשורה המרה שבננו בכורנו נהרג בלבנון. המהלומה הייתה קשה מאוד.

ישראל למד בבית ספר אורט קריית מוצקין וסיים את לימודיו בהצטיינות. היום בעלי משמש כיושב ראש ארגון "יד לבנים בעיר" וכחבר מועצת העיר במוצקין. לזכרו של ישראל עשינו ספר תורה ושמנו אותו בבית הכנסת, זוהי הייתה ההנצחה של ישראל. בנוסף יש לציין כי ישראל היה ספורטאי מצטיין בבית ספר אורט מוצקין.

תקציר על חיי כבת להורים ניצולי שואה וכאם ששכלה את בנה הבכור

השנה 1939, אמי ובעלה יחד עם שני אחי חיו בעיירה קטנה בשם בוצ'אץ', בגליצייה עיירה יהודית טיפוסית. הגרמנים פשטו על העיירה ללא כל הפרעות וללא יריות, הם הקימו ועדה הנקראת יודן-רט והיא מורכבת מנציגי היהודים האמידים שדרכם ניתנו פקודות והוראות. ההוראה הראשונה שניתנה לוועדה הייתה לרכז את הגברים היהודיים בגילאי 20-50 על ידי המשטרה המקומית בשביל לדאוג למחייתם ולכלכלת המשפחה אצל הגרמנים. הגרמנים החזיקו אותם במשך 24 שעות בלילה בקור עז ללא אוכל ומים לשתייה. לאחר 24 שעות הועמסו למשאיות בצפיפות נוראה והובלו כעדר צאן ליער סמוך. ביער הוצאו להורג על ידי מכונות ירייה – כדי שהרעש של היריות יישמע בעיירה. עצבות כבדה ירדה על העיירה שרק נשים וילדים יהודיים נשארו בה. כך הם שברו את רוחם באופן פסיכולוגי ואת הרצון ולחיות.

לאחר זמן מה בשורה טובה הגיעה לאימי על ידי איכר שבעלה עבד אצלו לפני פרוץ המלחמה. הבשורה הייתה שבעלה הצליח להימלט מהמטבח, הוא ברח דרך העיירות וכפרים, עד שהגיע לאותו כפר ומצא מסתור בעליית הגג של אותו איכר. אמי נהגה להיפגש יחד עם האחים שלי בלילות והם היו נפגשים בסתר ובסודיות מוחלטת. אחד האחים היה חולה במחלת "הקדחת" (מלריה). האיכר היה חולב כל בוקר חלב מהעזים והיה נותן לו לשתות וכך הוא הבריא, עד שיום אחד האח השני הגיע למקום המסתור של האימא והאח השני סיפר שהרגו את אבא שלו. בלילות היה בורח (האח הבריא) לכפרים אחרים להרבה זמן כדי להשיג מזון ולבוש למשפחה. בינתיים הופרע השקט בעיירה כשנפוצה שמועה שעומדת להתחולל אקציה. החלה בהלה בקרב היהודים. אמי ובנה הקטן ברחו יחפים מקור עז ללא מזון בדרך שדות ויערות וחיפשו מקום מסתור בעיקר בכפרים הפולניים. אחי הגדול היה כל הזמן עם אביו כך שהם היו מנותקים מאמי ואחי הקטן. בלילה שבו התחוללה האקציה בעיירה היה הרג והרס רב. אמי ובנה הקטן הגיעו מעורב פולנים ואוקראינים שם התגורר איכר שהכיר היטב את אמי ובעלה והם החליטו להגיע אליו בתקווה לשמוע איזושהי בשורה מבעלה. לפנות בוקר עדיין חשוך וקר, האיכר ירד בחשכה עם צלחת אוכל לכיוון המרתף ואז הבחין באמי ובאחי הקטן. הוא ניגש אליהם בלחש ולחש לה באוזן שבנה ובעלה מסתתרים אצלו. השמחה הייתה גדולה אבל רק לזמן קצר. בעלה ובנה המשיכו בנדודים שלהם והקשר נותק מחדש. תוך כדי הנדידה האבא והבן הגיעו לאחד הכפרים שם עבדו בכל מיני עבודות אצל האיכר שבביתו הסתתר עוד יהודי זקן. בערב אחד ישבו הזקן והאבא ושוחחו כאשר הבן הגדול נישלח לעבודות ברפת. אחי נישאר מבוהל והמשיך להסתתר תוך כדי מעקב על הגרמנים, ואז הוא ראה איך שמובילים את היהודי הזקן ואת האבא שלו כאשר הם מוכים בפטישים על ראשם ולאחר מכן ירו בהם והרגו אותם לנגד עיניו של אחי הגדול שנישאר יתום ובודד.

אחי המשיך לנדוד לבדו מכפר ולכפר לאתר את אמו ואחיו הקטן. אמי ואחי הקטן המשיכו לנדוד כאשר הגיעה אליהם השמועה שהרוסים מנהלים קרבות עזים ומביסים את הגרמנים- כאן למעשה מסתיימת לה המלחמה כאשר הצבא הגרמני המובס נסוג. אמי ואחי הקטן החליטו לחזור לעיירה שלהם בוצ'אץ' וכאן שוב מתאחדת המשפחה, אמי וילדיה. תמה המלחמה והחלו המחשבות לעזוב את פולין ולעלות לארץ. אנשי ההגנה הגיעו לעיירה והחלו לארגן קבוצות יהודים ששרדו, להירשם לעלייה לישראל. באותה התקופה שלפני מלחמת השחרור שלטו הבריטים שמנעו עליית יהודים לישראל. העולים הופנו לצרפת ולאחר מכן, לקפריסין, שם שהו כחצי שנה. שני האחים שלי הועלו לישראל ואמי שוב נאלצה להתנתק מילדיה. בקפריסין הכירה אמי את אבא שלי ושמו יעקוב שגם הוא ניצול שואה שברח ממחנה אושוויץ' כשעל זרועו מוטבע מספר. הם נישאו ולאחר מכן עלו ארצה. בארץ הם הביאו לעולם בת צברית בשם ציפורה (אני).

אמי סבלה רבות ושרדה את השואה הנוראית יצאה לקנות דבר מה מחנות הקרובה לבית. אבל, הגורל התאכזר אליה כאשר נדרסה על ידי משאית צבאית שמי שנהג בה היה שיכור. היא נהרגה בהיותי בת תשע בלבד ונשארתי יתומה מאמי. אבי היה אדם מאוד סגור ונמנע עד יום מותו מלספר את הטלאות אשר עבר בשואה.

בשנת 1967 הכרתי את גבר חיי מיכאל הקיבוצניק. התחתנו והבאנו לעולם שלושה ילדים. הבן הבכור ישראל ושתי בנות, האחת קוראים לה בלה (על שם אמי המנוחה) ולשנייה קוראים יעל.

ב1987 התגייס ישראל לצנחנים לגדוד 890 ועבר את גיבוש סיירת הצנחנים בהצלחה. כשחלומו היה לעבור קורס קצינים, ולאחר שהשתחרר התכוון להמשיך בלימודיו. אך אלו היו רק חלומות. אשר הגורל קטע את שאיפותיו ואת חלומותיו. ביום ראשון כ"ד באב- 7.8.1988 בשעות הבוקר המוקדמות קיבלנו את הבשורה המרה כי בבנו בכורנו נהרג בלבנון המהלומה הייתה קשה מנשוא. ישראל למד בבית הספר אורט מוצקין את לימודיו בהצטיינות.

היום בעלי משמש כיושב ראש ארגון יד לבנים בעיר וכחבר מועצת העיר במוצקין.

הזוית האישית

ציפי: מאוד נהנתי עם מור ורותם והיה לי כיף לעבוד איתן ונקשרתי אליהן.

מור ורותם: מאוד נהנו עם ציפי. היא אישה מדהימה עם סיפור חיים מרתק. היינו רוצות להמשיך לפגוש אותה כרגיל כמו בכל שבוע בחודשיים האחרונים.