מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ עם אמי באניית מעפילים. הייתי ילדה כבת 4. אבי נספה בשואה. אניית המעפילים נתפסה בידי הבריטים, אמי ואני הועברנו לאונייה פאטרייה

על ידי הבריטים, במטרה לגרשנו לאי מאוריציוס. כדי למנוע את גירוש המעפילים, פוצצו אנשי ההגנה את האונייה, אולם הפצצה ששמו היתה חזקה יותר ממה שהם התכוונו, והאונייה טבעה. גם אני טבעתי, ולמעשה הייתי כבר במצב של מוות קליני, אולם מישהו הצליח להציל את חיי, ובסופו של דבר התעוררתי, והועברתי למחנה המעצר של המעפילים בעתלית. אנשי ההגנה החביאו את אמי בקיבוץ כדי שהבריטים לא יתפסו אותה, וכך נותרתי לבדי במחנה. הצלחתי לזהות את המזוודה של משפחתי בין ערימות הציוד שהוצל מהפאטריה, וכך היו לי בגדים.

במחנה המעצר שהיתי לבדי כ10 חודשים, בידיעה שהורי מתים שניהם. כאשר הגיעה אמי לקחת אותי אמרתי שאין לי אם כי היא טבעה.

הגעתי לקריית מוצקין בשנת 1945 וגרתי ברחוב ברק 15. לאמי לא היה הרבה כסף והיא רצתה לרשום אותי לבית ספר בחיפה אך בסופו של דבר באתי לבית הספר אחדות. הלימודים באחדות עלו כסף, ולכן התלבטה אמי אם לשלוח אותי ללמוד באחדות. כאשר הגעתי היה מנהל ושמו לוינהרץ, הוא שמע על כך שאמי ענייה ונתן לי עבודה,כדי שאוכל לשלם את שכר לימודי. לימדתי שיעורים פרטים ילדים בכיתות א-ב. השקעתי מאד בכל מפגש מאחר וזה היה חשוב לי מאוד.

בילדותי בבית ספר אחדות הייתי הולכת אחרי הלימודים לצופים עם חברות והיינו מכייפות ונהנות.מאוד אהבתי את בית הספר והרגשתי בו כמו בית שני. כיבדתי את כל המורים והם כיבדו אותי.אני זוכרת את כל הטקסים ואת מפקדי הבוקר, שכללו התעמלות בוקר. כאשר גדלתי נאלצתי כמובן לעזוב אותו והדבר גרם לי צער רב. עברתי את התיכון בהצלחה רבה והתגייסתי לצבא.

תמיד חלמתי להיות מורה מאז היותי ילדה, והחלום הזה התגשם. למרות התנגדותה של אמי, שרצתה שאלמד להיות פקידה, נרשמתי ללימודי הוראה וסיימתי אותם בהצלחה. הצעתי את מועמדותי להיות מורה בבית הספר אחדות ואכן התקבלתי. מאוד התרגשתי. הייתי מורה מאוד אהובה בבית הספר.התלמידים כיבדו אותי ואני כיבדתי אותם.

כשילדים היו חולים הייתי מגיעה אליהם הביתה ומביאה להם לשונות חתול, (סוג של שוקולד). הילדים היו יודעים שביום הרביעי למחלתם אני מגיעה לביתם,ולכן היו מבקשים מהרופא 4 ימי מחלה כדי שאני אגיע אליהם הביתה ואביא להם את לשונות החתול. ביתי היה עמוס בלשונות חתול.

הייתי המורה הראשונה באחדות שקראו לה בשמה הפרטי ולא "מורתי". ביקשתי מתלמידי שיקראו לי פנינה וזה יצר יחסי חיבה ביני לבין הילדים. אני זוכרת שבימי הורים הייתי מוצאת את המילים הטובות לספר על הילדים והם היו מודים לי על כך..

בסופו של דבר עברתי את הקשיים שעמדו בדרכי והשגתי את המטרות שלי והעיקר שנהניתי מכל רגע ורגע וחייתי את החיים האמיתיים.

הזוית האישית

אלון סובוביץ: אני מאוד התרגשתי לשמוע את סיפור חייה וקשייה שהיו לפנינה וזה נתן לי גאווה ומופת ולמדתי ממנה מאוד ואני מודה לה על כך.