מאגר סיפורי מורשת

"מה אני אגיד לך איציק, אתה לא בשר ולא חלב"…אני זוכר את הרגע הזה בו שמעתי את המשפט הזה ממי שהיה המפקד שלי בצבא. עד אותו היום מעולם לא ייחסתי כל חשיבות להיותי ילד תערובת. נולדתי וגדלתי בחולון למשפחה בת ארבעה ילדים, אמי ילידת הארץ ואת ילדותה עברה במעברה עם אחיה, אחיותיה והוריה שעלו לארץ מרומניה. אבי נולד בארץ וגדל בכרם התימנים עם אחיו והוריו ילידי חלב שבסוריה. לימים נודע לי כי כשהורי נשאו זו הייתה סנסציה, באי החתונה הגיעו לאירוע בו אשכנזייה נישאת ל"פרענק". מה שהיה בשנות החמישים של ישראל אירוע מכונן, מהפך.

את סבי וסבתי מצד אימי לא הכרתי וגם את סבי מצד אבי. היתה לי סבתא – שמחה, אחת שהותירה אחריה זיכרונות, משפטי חכמה, ריחות של תבשילים והרבה געגועים.

אני זוכר את הבית שלה שברחוב נחליאל 6 בכרם התימנים, בית קטן של שני חדרים וחצר גדולה.

בשבתות היינו נפגשים כל הנכדים ומתרוצצים בחצר, מהמטבח הקטן תמיד עלו ריחות של תבשילים ועל הגז היו סירים עם ממולאים, מרקים, אורז, דגים בטעם של סבתא. בסמטת הבית שלה, בצד השני של הרחוב הצר הייתה לי "במה", הייתי עולה עליה ומכווץ בכף ידי אגרוף ופוצח בשיר, חלמתי לשיר ובזמן שאחרים היו משחקים בכדורגל, מחבואים או תופסת, דימיינתי שאני על במה גדולה מופיע. לימים כשעברתי ברחוב וראיתי את הבמה הבנתי שבעצם מדובר במדרגה קטנה, שאגב, עד היום היא קיימת…

"הבמה" עליה איציק היה עומד ושר

כשהייתי בכיתה ד' יום אחד הראיתי לסבתי שהמורה בבית הספר כתבה לי הערה במחברת על כתב ידי הקריא והמסודר, הגשתי לה את המחברת כדי שתראה כיצד אני כותב והיא החזיקה את המחברת הפוך, חייכה אלי ואמרה לי: "יא וולדי, מתה מתה מתה עליך"…באותו היום הבנתי שסבתא שלי אינה יודעת קרוא וכתוב. סבתא שלי היתה אנאלפביתית אבל הייתה לה חכמת חיים ואינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, היא הייתה ערנית לכל מה שמתרחש סביב לה, ליברלית ודעותיה היו מתקדמות יותר משל הדור הצעיר. הייתה לה נוכחות ועוצמה פנימית.

הייתי יושב מולה בעודה מכינה את הקובה סולת, ורואה כיצד היא פושקת רגליים, מניחה מגבת על ברכיה, וטובלת את היד במים ומגלגלת בשתי ידיה את הסולת לכדי כדור. מה שהדהים אותי זו היכולת המופלאה שלה לייצר כדורים בגודל זהה. הריח שעלה מהמטבח והנענוע שלה מצד לצד לצלילי הנעימות ששרה בקול שקט היו חלק מהטקס. כשסיימה בהכנות הייתה מבריקה ומצחצחת את הסירים שהיו מונחים לראווה על השיש.

לסבתא שלי היו הטעמים שלה, השירים שלה, הדעות המוצקות שלה, הכבוד העצמי, הברכות שלה שעדיין מהדהדות בראשי "אללה מעאכום" "אלוהים איתך" והיה לה ערך עליון והוא המשפחה, המסר שנטעה בילדיה היה שתמיד יהיו מאוחדים וידאגו זה לזה.

סבו וסבתו של איציק אוחזים ביד נכדם הבכור.לצידם דודו ודודתו

בבית הספר למדתי על ביאליק, טשרנחובסקי ולאה גולדברג, שהם אהובים עלי גם כיום.

כשבגרתי הבנתי שחלק ניכר מהשורשים שלי איני מכיר באותו האופן, שתרבות עשירה מאוד נחשבה לנחותה ולא זכתה להכרה, שהרי לא למדנו אותה בבית הספר, לא האזנו לשירים הללו בתחנות הרדיו ובעצם היא נחשבה לפחות יוקרתית. חשתי ועדיין אני חש כאב על כך שהעושר התרבותי הזה נחשב פחות ערך. בעת הכנות לטקס "תפוח בדבש", בבית הספר, סגרתי מעגל כשנפגשתי עם אהובה עוזרי בביתה וזכיתי לשמוע ממנה על "ימי הכרם" והחאפלות ושרתי איתה את השירים שנוגנו בבית. הטקס היה עבורי מסע אישי של חקר וחיבור פנימי אל עצמי.

למעשה גדלתי בבית בו לצד הממולאים בערב החג היה גם גפילטע פיש ולצד התקליטים של אהובה עוזרי, צלילי העוד ואום כול תום היו גם תקליטים של גשר הירקון, חוה אלברשטיין והגבעטרון. לצד הערבית שאבא שלי דיבר עם סבתי הייתה היידיש שאמא שלי דיברה עם השכנים שגרו בדלת ממול והיו ניצולי שואה.

התרבות העברית עשירה בכל טוב ויש בה הכל מכל וכל. אז אני לא בשר ולא חלב…. אני מי שאני.

תשע"ז

הזוית האישית

איציק לוי: הסיפור עורר בי זכרונות ילדות וגעגועים למה שהיה פעם בנימה האישית רוצה להוסיף זכרונות ילדותי חיברו אותי אל עצמי ואל שורשי, אל הריחות, הטעמים, השפה, השירים…כל אלו עיצבו את זהותי כאדם בוגר