מאגר סיפורי מורשת

הכל קרה בשנת 1989 בחודש ספטמבר בראש השנה, כשכל המשפחה של  סבא אלכס (סבא שלי) נפגשת עם משפחתה של אחותו פליקה בעיר ויניצה אשר נמצאת באוקראינה. וזה מה שסבא סיפר לי:

״אחרי כל ברכות ראש השנה והארוחה, התחלנו לדבר על איכות החיים שלנו: על זה שחברים שלנו ורוב המכרים מתחילים לעלות לארץ ישראל. המשפחה החלה לחשוש שהיא נשארת לבד בויניצה, וידענו שהסיבה העיקרית לעזיבה של החברים והמכרים שלנו היא האנטישמיות שגדלה וגדלה באוקראינה ובעיר שלנו. לא חשבנו הרבה, ההחלטה הייתה מיידית: לעלות לארץ ישראל. אך על מנת לקבל אישור עלייה לישראל היינו צריכים לקבל הזמנה מקרוב משפחה מארץ ישראל. ללא הזמנה כזו – אי אפשר היה לעזוב את גבולות ברית המועצות. הבעיה הייתה שלא היה לנו קרוב משפחה בישראל שידאג להזמנה כזו. ואז עלה לנו רעיון: להתקשר לדודה רוזה, שהיא אחות של אמא של אלכס ( אשר התגוררה בארצות הברית בלוס אנג'לס), ולבקש ממנה לשלוח לנו דחוף עד כמה שאפשר הזמנה לעלות לארצות הברית וזאת על מנת לקבל אישור לצאת מגבול ברית המועצות.

כעבור חודשיים הופיע המכתב המיוחל בדואר. כל המשפחה הסתקרנה לראות מה כתוב בפנים ואז, אחרי פתיחת המכתב גילינו שקיבלנו אישור עלייה לארצות הברית. וזה הכניס את המשפחה לדילמה: רצינו לעלות לארץ ישראל וקיבלנו אישור לאמריקה..

לאחר מחשבה רבה, החלטתי לנסוע למוסקבה ובעצם ללכת לשגרירות מדינת ישראל. הגעתי למוסקבה ביום רביעי בחודש נובמבר 1989 בחמש בבוקר. היה גשום וקר מאוד. הגעתי עם מונית לשגרירות ישראל ואז ראיתי תור מאוד ארוך שנמשך שש שעות! בשגרירות רשמו לי את מספר התור על כף היד. תוך כדי המתנה בתור שמעתי המון לחשושים על הפרוצדורה של העלייה לארץ ישראל. הסתובבו אנשים שחילקו ספרים על ההיסטוריה של ארץ ישראל והחגים שם, עם הסבר מפורט. בשעה שש וחצי וסוף סוף קיבלנו אישור כניסה לחדר נציג השגרירות. הנציג קיבל הסבר שלם ממני על הסיבות לעלייה לארץ ישראל, בסוף קיבלנו אישור לעלות לארץ ישראל עם ויזה אמריקאית. בשגרירות הסבירו לנו על תהליך העלייה, ובעצם מתי ובאיזה יום ושעה להגיע לבוקרשט, בירת רומניה. היינו צריכים להיות בבוקרשט בתאריך 24 באפריל בשש בבוקר, מה שהשאיר לנו חמישה חודשים עד אפריל על מנת להכין את כל המסמכים, המזוודות, התיקים והארגזים עם הדברים הנדרשים לצורך עלייה לישראל.

ואז הגיע היום. בתאריך 23 באפריל, בשעה 10 בבוקר בדיוק, היינו צריכים לעזוב את חברנו הטובים, את הדירה ואת העיר ויניצה בה גרנו וגידלנו את ילדנו. לאחר עלייה לרכבת לבוקרשט והפרידה מכולם, הרכבת החלה בנסיעה. בכל עצירה נכנסו לרכבת בין 3-5 משפחות שגם רצו לעלות לישראל ולממש את חלומם. באחת עשרה בלילה הגענו לתחנת הרכבת צ'ופ הממוקמת בגבול בין מולדובה לרומניה. בתחנת הרכבת היינו צריכים לעבור מחסום עם חיילים רומנים ששמרו על הגבול. הם היו צריכים לעשות לנו בדיקה ביטחונית, ומי שרצה לעבור את הבדיקות בצורה מהירה יותר וללא פתיחת המזוודות, היה צריך לשחד את החיילים בדברים כמו: נקניקים, מוצרי אלכוהול כמו וודקה בירה קוניאק וכו׳. בסופו של דבר אחרי ארבע שעות המתנה, העבירו את כל היהודים לקרון ברכבת ויצאנו לכיוון בוקרשט.לאחר כ-5 שעות נסיעה הגענו לבוקרשט. ומשם עם אוטובוסים העבירו אותנו לשדה התעופה. אחרי שירדנו מהאוטובוס, לקחו מאיתנו את כל המזוודות והתיקים הגדולים. לאחר מכן התחלנו בהליכה לכיוון שדה התעופה. בשנייה הראשונה שנכנסנו לשדה התעופה היינו בהלם: היינו צריכים לעבור דרך שיירת חיילים עם כלבי שמירה, מראה קצת מפחיד, יש לומר. כשראו שאנחנו לחוצים מהמצב, הסבירו לנו שאלו חיילים ישראלים שבעצם שמרו עלינו ואז נרגענו. אחרי מספר שעות המתנה בשדה עלינו למטוס. כולם היו שקטים מאוד, נרגשים ולא נשמע רעש. אחרי חמש שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה בן גוריון בשעה שש בבוקר, בתאריך 25 באפריל 1990. כשירדנו מהמטוס כמעט כולם בכו והתרגשו. כשנכנסנו ראינו חיילים ששיתפו אותנו במידע על מדינת ישראל, וכולם שרו את ההמנון המוכר: התקווה. לקח לנו חצי יום לעבור את כל הבדיקות הביטחוניות וקבלת תעודות הזהות. לאחר מכן לקחה אותנו מונית לאחד מהמלונות שהיו קרובים ממש לטיילת בתל-אביב על מנת להתמקם ולנוח.

ואז עלתה השאלה הגדולה: היכן לגור? לא היו לנו חברים ומשפחה בארץ. יחד עם אחותי פליקה קיבלנו החלטה משותפת שנגור בהתחלה ביחד שתי המשפחות במרכז הארץ. באותו היום בשעה 22:00 המתווך המליץ לנו לראות דירה מקסימה בהרצליה, ברחוב סוקולוב 101. דירה גדולה וחדשה שמתאימה בדיוק לשבעה אנשים או בקיצור – לכל המשפחה!

למחרת בבוקר חתמנו על חוזה שכירות וסיפרו לנו על הרצליה. לאחר שעברנו לדירה החדשה, יצאנו בצהרי היום למרכז העיר ברחוב סוקולוב, שם היה ממוקם הבנק, על מנת לפתוח חשבון. לאחר שיצאנו מהבנק לא ידענו לאיזה כיוון ללכת ומה לעשות – הכל היה חדש ומרגש.  לפתע, נעצר רכב מולנו ויצא משם בן אדם זר, הוא אמר שקוראים לו אלי לנדאו והוא טען שהוא ראש העיר הרצליה, והוא מזמין את כולנו למשרדו. שם הוא כיבד אותנו באוכל קל ושוחחנו ברוסית, יידיש ואנגלית על מנת להכיר אחד את השני. בסוף הפגישה הוא המליץ לנו להישאר בעיר הזו והוא הבטיח לנו שהוא יתאמץ כדי לעזור לנו להיקלט בה! וכך בדיוק זה היה, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת…״

הזוית האישית

סבא אלכס: התוכנית החזירה אותי אחורה ושיכנעה אותי שההחלטה לעלות לארץ הייתה נכונה.

הנכד דניאל: נהניתי מאוד מהתכנית ולמדתי הרבה דברים על סבא, למשל: שסבא היה מאוד אמיץ בהחלטתו לעלות ארצה.

אלכס עם נכדו דניאל במהלך העבודה המשותפת