מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אלכסנדר דורון

סבא אלכס ואריאל דורון
אלכס בן 10, עם הוריו, ליד הבית ברמת אביב
ילדות והתבגרות. מבוקרשט לרמת אביב

סיפורו של סבא אלכס דורון – ינואר 2019

שמי אריאל דורון, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה לקחנו חלק השנה, בקשתי מסבי לספר לי על תקופת ילדותו.

סבא מספר:

"נוולדתי בבוקרשט. בשנת 1948. להורי קראו אנג'ל (אשר שמו העברי, כינוי ליקה) דסקלו ואורה דסקלו (לבית יוסטר). מאוחר יותר הם עיברתו את שמם לאשר ואורה דורון. גרתי ברחוב שהוא די מרכזי בעיר. יש בבוקרשט פארק אחד מאוד גדול והבית שלנו היה לא רחוק מהפארק הזה. בית הספר שלמדתי בו היה בין הבית לבין הפארק הזה.

הבית היה ליד איזה כיכר מאוד גדולה, יחסית, שהיום היא כבר לא נחשבת כל כך גדולה. אבל היא הייתה גדולה, לי היא נראתה גדולה. והיו עוד כל מיני מגרשים ריקים, בניינים ישנים יחסית בסביבה.

אנחנו גרנו בקומה החמישית, בבניין שאבא שלי, שהיה מהנדס בניין, השתתף בבנייתו. בבניין גרו, בין השאר, כל מיני אנשים שהורי הכירו. וחלק מהם היו חברים טובים של ההורים. וחלק מהילדים הכרתי, כי הם היו פחות או יותר בגיל שלי אז הם היו גם חברים שלי ושיחקתי איתם והכרתי אותם. והיינו משחקים ביחד זה בבית של זה או ברחוב או בחוץ בצורה כזו או אחרת".

 

תמונה 1
סבא אלכס עם הוריו, בכיכר ליד הבית בבוקרשט. זאת תמונה מעניינת כי בעצם איכשהו הגיעו אליו תמונות מהתקופה שבה שירות הביטחון הרומני עקב אחרי אבא שלו. הוא היה אסיר ציון ברומניה כי היה ממקימי תנועת "השומר הצעיר" ברומניה. התמונה צולמה אחרי ששיחררו אותו.

העליה לישראל

סבא אלכס עלה לישראל עם הוריו, אורה ואשר. הם הגיעו לנמל חיפה בתאריך 19.12.1957.

תמונה 2
על סיפון האנייה "ירושלים" בדרך לארץ. כשסבא היה בן תשע, כמעט עשר.

"כשעליתי לארץ, לא ידעתי עברית. בהתחלה, בחודשים הראשונים, גרנו באיזה מלון בשדרות רוטשילד, בתל אביב במרכז העיר. ולמדתי בבית ספר. נכנסתי לכיתה ד', בבית ספר בתל אביב, אני חושב שזה היה בית ספר "יבנה". יש רחוב יבנה לא רחוק משדרות רוטשילד ושם למדתי. כיוון שלא ידעתי עברית אז אני לא יכול להגיד לך בדיוק בדיוק מה למדתי. אבל בטוח שלמדתי תנ"ך, כי אני זוכר שהייתי חוזר הביתה ושואל את אבא שלי, שידע עברית, כל מיני הסברים. מה זאת המילה הזאת, מה זאת המילה ההיא… וחלק מהילדים, היו כמה ילדים שרצו לעזור לי ללמוד עברית, אז הם באו לעזור לי ואז התחלתי לכתוב בעברית. אני חושב שאיפשהו בבית, יש איזה מחברת מהתקופה הזאת שרשמתי כל מיני דברים באותיות שציירתי כיוון שרק התחלתי ללמוד לכתוב ולא ידעתי להבחין בין "א" ל"ע", בין "ת" ל"ט" וכדומה, אז עם כל מיני שגיאות כתיב בעברית מצחיקה. וחוץ מזה אני לא זוכר מה למדתי. זו גם לא הייתה תקופה ארוכה, וגם לא הבנתי חלק גדול מהדברים שכנראה לימדו.

ואחר כך, בקיץ, בסוף הקיץ, משהו כזה, עברנו לגור ברמת אביב.

כשרצינו לעבור לרמת אביב, ראינו בית קטן מוקף בחצר עם המון קוצים, ואימא שלי לא אהבה את זה ולא רצתה שנגור שם. סבא שלי ואני הלכנו לנקש את הקוצים מהגינה של הבית, כדי שאימא תסכים שנעבור לבית הזה.

תמונה 3
יוסף יוסטר – סבא של אלכס. מצולם יושב בחצר הבית ברמת אביב, בתחילת שנות ה-60.

כשעברנו לרמת אביב נכנסתי לכיתה ה' בבית ספר "אילנות", ואז כבר קצת ידעתי קצת עברית, אבל בכל זאת במקביל למדתי עברית עם מורה פרטית. גרו ברמת אביב כמה אנשים שהיו חברים של הורי, חברים של אבא שלי. אחד מהם, שהגיע לארץ כמה שנים לפנינו, גם גר ברמת אביב. הוא הכיר את אבא שלי מהפעילות הציונית שלו ברומניה. קראו לו זולטן הירש. והוא, אחרי שהוא בא לארץ, התחתן עם אישה שבמקור עלתה מסוריה. והיא ידעה עברית היטב, היא הייתה מורה לעברית. אז אחרי שעות הלימודים בבית הספר, אחר הצהריים הייתי הולך אליה והיא התחילה ללמד אותי עברית בצורה יותר מסודרת. אז כבר התחלתי לדעת מה מלמדים בכיתה ולדבר עם הילדים האחרים. הילדים האחרים בכיתה היו גם עולים חדשים, קצת יותר וותיקים ממני אבל בכל זאת הייתי במיעוט כי רוב הילדים האחרים שהיו עולים חדשים היו מפולניה, ורק אני מרומניה".

תחומי עניין

"מה אהבתי לעשות? היו לי כל מיני תחביבים. שחלקם זה כבר מהתקופה הזאת וחלקם יותר מאוחר.

אלף, אספתי בולים. אהבתי לאסוף בולים. היה לאימא שלי בן דוד שקראו לו רלו, שגם אסף בולים והיה אספן גדול של בולים ומטבעות. אז הוא לימד אותי איך להוריד את הבולים שמודבקים על מעטפות. אחרי שהשתמשו בהם, איך להוריד אותם ולשמור אותם ולייבש אותם. אז אספתי המון בולים באלבומים, לפי ארצות או לפי כל מיני נושאים. פעם עשיתי אלבום אחד או שניים לפי נושא עם הסברים על כל בול. זה היה דבר אחד שהיה לי מאוד נחמד.

דבר שני שנורא אהבתי, נורא אהבתי מטוסים ותעופה. אז כשהייתי, במיוחד בתיכון, אהבתי לבנות דגמים של מטוסים מקרטון והיו לי המון המון המון דגמים של מטוסים מכל מיני צורות.

אחר כך, כשהייתי בתיכון כבר הלכתי לתנועת נוער. לתנועת "השומר הצעיר". לא ל"צופים". גם עכשיו יש ברמת אביב, אני חושב, קן של השומר הצעיר. אז אני התחלתי ללכת לתנועת הנוער וזה כבר לקח לא מעט זמן. אהבתי ללכת לפעולות. פוגשים אנשים, מדברים, דנים בכל הנושאים של דברים שקורים מסביב. יותר מאוחר בתיכון הייתי מדריך בתנועה. הדרכתי ילדים יותר צעירים.

תמונה 4
סבא אלכס (יושב מימין) בכיתה ט', בכניסה לתיכון "אליאנס" ברמת אביב. עם חברים מ"השומר הצעיר"

מה עוד עשיתי? בגלל שאהבתי מטוסים אז הלכתי לחוג של גדנ"ע אוויר. גדנ"ע זה ראשי תיבות של גדודי נוער. וזה היה מין ארגון שארגנו, בעצם, מטעם הצבא ארגנו בבתי הספר שיעורים של כמו התעמלות של כושר יותר חזק, של כל מיני פעילויות קדם צבאיות, שחלקן נעשו בבית הספר, בנוסף לשעורי התעמלות הרגילים. והיו גם חוגים מיוחדים. אז אחד החוגים היה של גדנ"ע אוויר. בחוג למדנו יסודות התעופה, איך מטוסים טסים, מה זה כח עילוי, איך הם נוהגים, ובנינו דגמים יותר גדולים של מטוסים. לא מקרטון אלא מעץ בלזה. עץ בלזה זה עץ מיוחד מאוד מאוד קל, חזק, אבל גם שקל לעבד אותו. קל לחתוך אותו, אפשר להדביק אותו, וכך היינו בונים דגמים של מטוסים. די גדולים.

בתקופה הזאת גם אהבתי לקלוע למטרה. אז הלכתי לחוג של קליעה למטרה. החוג של הגדנ"ע של קליעה למטרה, היה מאחורי הגבעה של שייח מוניס. את שייח מוניס אתה מכיר?  אתה מכיר את הבית הירוק של האוניברסיטה? בראש הגבעה של האוניברסיטה? הבית הירוק היה ירוק גם אז וגם הרבה שנים קודם. זה היה הבית המרכזי בכפר שנקרא שיח מוניס. זה היה כפר שישב על הגבעה איפה שעכשיו הבניין של האוניברסיטה הפתוחה, והמוזיאונים. יש רכס שהולך מגן קרטר דרומה, לאורך הכביש, לאורך מסילת הרכבת, הוא גבוה. מהרכס לכיוון כביש האיילון ומסילת הרכבת יש מדרון מאוד תלול. בין האזור של גן קרטר ובין המקום שנמצא מוזיאון הארץ היום, הפלנטריום, שמה יש תל עתיק, תל קסילה, אתה מכיר? אז ביניהם היה רכס. על הרכס הזה, איפה שעכשיו האוניברסיטה, היה כפר ערבי שהתושבים שלו ברחו במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כל האדמות שמסביב היו בעצם שייכות להם, או לשייח של הכפר. הבית הירוק היה אחד הבתים של השייח. בקיצור, על הרכס שעליו האוניברסיטה, מכון התקנים היום, וכל מה שבהמשך, היו כל מיני צריפים. היה שם בסיס צבאי פעם. אני חושב שהוא עוד מימי הבריטים, כשהבריטים שלטו בארץ. במדרון מאחורי, ממזרח לרכס הזה, היה בין השאר, מטווח. כיוון שהיה קיר, אז אפשר היה לרדת למטה ולירות ברובים למטרות שנמצאות בהר, לתוך המדרון, ככה שהכדורים לא יעופו ולא יסכנו אף אחד למעלה. אז שמה היו מטווחים. ואני אהבתי ללכת לשיעורי קליעה למטרה ולחוג של קליעה למטרה. זה מצא חן בעיני.

וחוץ מזה אהבתי מאוד לקרוא. כל מיני סיפורים, סיפורי הרפתקאות וכדומה. מה שאהבתי במיוחד אחרי שהתחלתי ללמוד צרפתית בתיכון ב"אליאנס", התחלתי לקרוא המון ספרים בצרפתית ספרי הרפתקאות, כמו ה"שלושת המוסקטרים". אז ל"שלושת המוסקטרים" יש ספרי המשך, וספרים על האבירים והפרשים ואירועים באותה תקופה של אחרי ימי הביניים, סוף ימי הביניים, היו הרבה מאוד ספרים של סופרים שונים. כמו סיפורי "רובין הוד", "אייבנהו", סיפורי הרפתקאות של התקופה ההיא. מאוד אהבתי את התקופה ההיא. אז התחלתי לקרוא ספרי היסטוריה כדי ללמוד מה היה אז ולראות אם כל מיני סיפורים שקראתי בתור סיפורי הרפתקאות, יש איזה רקע היסטורי שאפשר למצוא להם בהיסטוריה. אירועים דומים או אירועים שמזכירים את האירועים האלה. בדרך כלל לא היו כאלה כי זה היה כל מיני המצאות, הרפתקאות, דימיוניות לחלוטין. אבל היו גם לא מעט ספרים שכן היה להם איזשהו קשר להיסטוריה. למשל אפילו שמות המלכים של כל מיני ארצות, אלו שמות נכונים. שמות של אנשים בכירים בהיסטוריה של אותה מדינה היו אמיתיים. וסביב הפעילות שלהם נתפרו כל מיני סיפורים דמיוניים לחלוטין. אבל זה היה מעניין, היה לי כיף לקרוא את זה. וספרים של ז'ול וורן, מאוד אהבתי לקרוא ספרים של ז'ול וורן, אבל זה בתקופה יותר מוקדמת. כל ספרי ההרפתקאות של ילדים ומבוגרים שז'ול וורן כתב עליהם. כל מיני דברים שז'ול וורן כתב בלי להיות שם, רק מדמיונו וממה שהוא למד בגיאוגרפיה. ולי זה היה מעניין לקרוא את ההרפתקאות. אחר כך, חלק מהמקומות גם מעניין ללכת לבקר בהם. לא שבכולם אפשר לבקר… יותר מאוחר היו ספרים על המערב הפרוע. ספרים על קאובויים ואינדיאנים וציידים. במערב הפרוע. סיפורי קרל מאי. סופר שכתב המון המון סיפורים על אינדיאנים ועל ציידים לבנים שחיו לידם במערב ארצות הברית. זה המערב הפרוע. לפני שהוא יושב כמו שהוא מיושב היום. ולפני שהוא אוכלס כמו שהוא מאוכלס היום. אז יש שמה המון חוואים שגידלו בקר ולאנשים שטיפלו בבקר ושמרו על הבקר קראו קאובויים. וכל מיני הרפתקאות. האינדיאנים היו לפעמים חברים שלהם ולפעמים הם נלחמו זה בזה. והיו המון פושעים שברחו מאיזורים מיושבים ושדדו והתקיימו משוד של אחרים באזור הזה כי הוא היה אזור באמת פרוע. מעט אנשי חוק שם ומי שהיה חזק, הוא ניצח. אז היו המון ספרים שהיו בהם המון סיפורים מהמערב הפרוע. זה גם אהבתי מאוד לקרוא…"

חסמב"ה

סבא שאל אותי אם שמעתי על סדרת סיפורי חסמב"ה? ועניתי: "לא.. שמעתי על השם אבל לא נתקלתי בזה". ואז סבא סיפר:

"חסמב"ה הייתה סדרה של ספרים שכתב סופר בשם יגאל מוסינזון. על קבוצת ילדים. חסמב"ה זה היה ראשי תיבות של "חבורת סוד מוחלט בהחלט". ושם היו כל מיני הרפתקאות של ילדים מעורבים בכל מיני אירועים שהיו או לא היו או שהומצאו שכמותם, שהיו קשורים במידה רבה בשמירה על החוק, הגנה מפני גניבות, ומעשי פשע כאלה ואחרים, וכאילו היתה חבורה של ילדים שעוזרים למשטרה לשמור על הסדר ולא לאפשר לפושעים לפגוע באנשים. ולחבורת סוד מוחלט בהחלט הייתה מערה סודית. ששמה הם היו מתכנסים ושמה היו להם כל מיני דברים חשובים שלהם. ברכס של שייח מוניס, לא ממש על הרכס אלא כלפי מזרח, לכיוון תחנת הרכבת של האוניברסיטה, במדרון הזה, יש שם בית קברות מוסלמי עתיק, ובבית הקברות יש שיחי אגבה. בהמשך המדרון צפונה, זה היה המדרון של שייח מוניס, למעלה היו הבתים, והיה מדרון כלפי מטה שהיה ריק והיו שמה קצת פירות, מטעים, סברס. זה רכס כורכר. בתוך רכס הכורכר בעצם היו כמה מערות קטנות. אז מצאנו שמה מערה קטנה שלא הייתה מספיק גדולה לכלום, אבל מצאנו מערה קצת יותר גדולה, שהיינו יכולים להיכנס שם איזה שני ילדים בו זמנית. אז הפכנו את המערה הזאת למערה הסודית של קבוצה של חברים שתמיד שיחקנו ביחד, שגרנו בשכונה.

טלוויזיה לא הייתה אז, לפחות בהתחלה. זה לא מאה אחוז נכון כי בשנה האחרונה לפני שעלינו לארץ מרומניה, התחילו להכניס ברומניה טלוויזיה. אבל בארץ לא התחילה טלוויזיה עוד הרבה שנים אחרי כן. אז כשבאתי לארץ ידעתי כבר מה זו טלוויזיה מרומניה, אבל לא הייתה טלוויזיה. במקום טלוויזיה היו שומעים רדיו. היו, ברדיו היו משדרים תסכיתים. בעצם שידרו את המלל של מחזות ושל כל מיני אירועים, אבל רק שידרו את הקולות. אי אפשר היה לראות. זה היה מאוד נפוץ. חיברו תסכיתים, הפכו מחזות שהיו מציגים בתיאטרון או שהיו בקולנוע, הפכו אותם לתסכיתים שרק שומעים את הקולות של האנשים מדברים. בעצם אלו היו סיפורים רק בקול. בלי תמונה. כמו כשקוראים. הטלוויזיה התחילה הרבה יותר מאוחר, אני חושב שבסביבות בערך עשר שנים, שמונה שנים יותר מאוחר התחילה טלוויזיה בארץ. בהתחלה בשחור לבן, ולא לכולם היתה טלוויזיה. כי זה היה מאוד יקר בהתחלה. היו מעט שידורים אז זה גם לא היה נורא, אם היתה טלוויזיה, לא היתה טלוויזיה… את כל החדשות ואת הדברים החשובים שידרו ברדיו. ורדיו טרנזיסטור התחיל להיות יותר נפוץ בארץ בראשית שנות השישים. בסוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים התחילו להיות כבר רדיואים קטנים שנקראו טרנזיסטורים והיו מבוססים על איזה המצאה חדשה שנקראה אז טרנזיסטור. וזה היה פלא שאפשר היה להפעיל את הרדיו הזה בבטריות, לא לחבר אותו לחשמל, ולא היתה קופסא ענקית כזאת אלא קופסא קטנה. אז אנשים היו מסתובבים עם הרדיו הזה והיו מקשיבים לשידורי הרדיו, לחדשות, למוסיקה בטרנזיסטור.

סבא מספר על שמו

למה קראו לי אלכסנדר? כי אבא שלי ואמא שלי רצו לתת לי שם שיהיה מוכר וידוע גם בחוץ לארץ. וגם כשם עברי וכשם יהודי בארץ. כי כשנולדתי, הם כבר, מכיוון שאבא שלי היה הרבה מאוד שנים פעיל ציוני, וידע שהוא רוצה שנעלה לארץ, אז הם חשבו שהם יתנו לי שם שיהיה מתאים גם בישראל. ובשעתו אלכסנדר מוקדון, המלך היווני, שבשלב מסוים כבש את ארץ ישראל, כשהוא כבש את ארץ ישראל הוא כאילו עזר ליהודים בארץ ישראל ונתן להם זכויות שלא היו להם קודם. אז לאות תודה, אחרי שהוא כבש את ארץ ישראל, היהודים בישראל החליטו לכל הבנים הבכורים, לקרוא להם אלכסנדר. ומאז השם אלכסנדר נהפך לשם שהוא שם יהודי, עברי, מוכר. אז הם בחרו את השם הזה, כי הוא היה טוב גם ברומניה, וגם בכל אירופה הוא שם מוכר ונפוץ ,והוא גם מוכר בתור שם יהודי, בגלל אלכסנדר מוקדון. לכן אני תמיד אומר שאני נקרא אלכסנדר בגלל אלכסנדר מוקדון. וזה באמת נכון.

אתה יודע מה זה אלכסנדר? זה בעצם שם יווני. אנדר ביוונית זה גבר. כמו ב"אנדרואיד", דמוי בן אדם, דמוי גבר. ואלכס זה שומר. אז בעצם אלכסנדר זה שומר גברים. זה הפירוש המילולי של השם. ויש לי עוד שם אחד. השם השני שלי זה אליהו. על שם סבא שלי, אבא של אבא שלי, שנפטר כשאבא שלי היה בן שש. אז אני לא הכרתי אותו.

אתה זוכר שסיפרתי לך, שבאנו לגור ברמת אביב גרנו בבית קטן ברחוב ברודצקי? בבית ההוא, כשבאנו לגור בו, היו שלושה חדרים. היה סלון ועוד שני חדרי שינה. גרנו שם הורי ואני, וסבתא שהיתה לבד, אמא של אבא, וסבא וסבתא, ההורים של סבתא אורה. אז חדר שינה אחד היה להורים של סבתא אורה, וחדר שינה שני היה לסבתא שלי השנייה ואני, וההורים ישנו בסלון בספה מתקפלת, שביום היו מקפלים אותה אז היא הייתה ספה, וזה היה סלון, ובערב, כשהלכו לישון, פתחו את הספה, פתחו את המיטה והם ישנו שם. אז כמה שנים גרנו ככה, עד שהרחיבו קצת את הבית. כשהרחיבו את הבית אז הסלון נשאר סלון והורי קיבלו חדר שינה. אחר כך, כשהסבתות נפטרו, והיו פחות אנשים בבית, אז חדר השינה השני של ההורים הפך לחדר עבודה והם עברו לחדר אחד כחדר שינה, ואני עברתי לחדר אחר כחדר שינה. וזה היה כבר אחרי הצבא. אז כבר לא הייתי ילד.

אתה יודע, כל הדברים שמסביבנו, מתפתחים מאוד במהלך השנים, ומשתנים כתוצאה מזה. באמת החיים בתקופה הזאת, שהיא לפני שישים שנה נגיד, מאוד שונים מהיום. גם התפתחו כל מיני אמצעים טכנולוגיים שהיו מאוד נדירים או לא היו בכלל קיימים אז וכל מיני דברים שהיו מאוד נדירים נהפכו למאוד מקובלים. למשל, מבחינת תנאי המגורים והתחבורה וכל הדברים האלו גם מאוד השתנו. למשל, כל רמת אביב הייתה בעצם שכונה שמחוץ לעיר. היום זה כבר קרוב מאוד לעיר, כמעט שלא רואים את ההבדל, לא מרגישים את ההבדל בין רמת אביב לבין תל אביב בחלק הצפוני. רמת אביב אז הייתה שכונה מאוד רחוקה. היה מרווח לא מאוכלס גדול מאוד בין העיר תל אביב לבין רמת אביב. היא הייתה שכונה שמחוץ לעיר. אז הייתה תחבורה ציבורית. היו אוטובוסים שנסעו מרמת אביב לתל אביב. היו שני אוטובוסים. אחד מספר 25 ואחד מספר 26. ותדירות הנסיעה שלהם הייתה בערך פעם בחצי שעה. משהו כזה. מכוניות פרטיות לא היו. היה מאוד נדיר שלאנשים תהיה מכונית פרטית. טלפונים כמעט שלא היו, היה מאוד נדיר שיהיו טלפונים. כמובן שטלפונים ניידים וסלולריים לא היו קיימים. המציאו אותם הרבה אחרי כן. הטלפונים היחידים שהיו היו טלפוניים קוויים. והיו מעט מאוד אנשים שהיו להם טלפונים קוויים. זה לא היה מאוד מפותח. היו טלפונים ציבוריים, תאים כאלה של טלפונים ציבוריים שהיו באים ומטלפנים או עם אסימונים או עם מטבעות. ואם היה מישהו שהיה לו טלפון, אז כל השכנים היו מעבירים לשם הודעות או באים לבקש לצלצל מהטלפון הזה. היו הרבה מאוד שנים שלא היה לנו טלפון. לכל החברים שלי לא היו טלפונים אז התקשורת בינינו היתה שהיינו הולכים אחד לשני. אז למשל אי אפשר היה לקבוע מראש. אפשר היה בבית ספר לקבוע אחרי הצהריים להיפגש או מחר להיפגש. אבל אי אפשר היה לצלצל לחבר ולהגיד "אני רוצה לבוא אליך עוד שעה". אז פשוט היינו הולכים אחד לשני ושורקים מלמטה כדי שהילד ישמע שמחפשים אותו. אז כל מיני קבוצות חברים, משפחות, כיתות, היו ממציאים איזה שריקה משלהם. אז אם הייתי רוצה לקרוא לחבר שלי הייתי הולך ליד הבית שלו ושורק את השריקה שלנו וככה קורא לו ואז היינו הולכים ביחד.

חתולים

זה פיסי. זה החתול שלי. שיש לו טבעת לבנה על הזנב ויש לו שביל לבן במצח וכתם שחור בצד ימין של הסנטר. הוא היה החתול שלי. ואחריו לא היו לי יותר חתולים באמת באמת. הייתה עוד חתולה אחת אבל זה כבר לא היה אותו הדבר…

תמונה 5
פיסי – החתול של סבא כשהיה ילד

הזוית האישית

סיפורו של סבא אלכסנדר דורון תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י אריאל דורון.

מילון

עץ בלזה
עץ בלזה זה עץ מיוחד מאוד מאוד קל, חזק, אבל גם שקל לעבד אותו. קל לחתוך אותו, אפשר להדביק אותו ובונים ממנו דגמים של מטוסים.

חסמב"ה
חסמבה (ראשי תיבות של: חבורת סוד מוחלט בהחלט) היא חבורת ילדים סודית, המופיעה בספריו של יגאל מוסינזון. החבורה פועלת בשירות היישוב ומדינת ישראל כנגד אויבי המדינה, ולעיתים בשם אידיאלים חיוביים כנגד פושעים או נבלים בינלאומיים. סיפורי החבורה הופיעו לראשונה בשנת 1949 בשבועון "משמר לילדים" כסיפור בהמשכים, ובשנת 1950 נאספו הסיפורים לקובץ שהופיע כספר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל רמת אביב הייתה בעצם שכונה שמחוץ לעיר.“

הקשר הרב דורי