מאגר סיפורי מורשת

סבתא עליזה אם אבי, נולדה בתאריך 23.6.1938 בעיר צ'רנוביץ במחוז בוקובינה אשר ברומניה. היום  האזור שייך לאוקראינה. נפגשתי עם סבתא עליזה כדי לשמוע על ילדותה וזהו ספורה:

 

"אני נולדתי אל תוך מלחמת העולם ה-2. נשארתי בת יחידה להורי איזידור ויוטה.  שנות חיי הראשונות עברו בבדידות איומה ובחרדה ובפחד. בבית היו רק מבוגרים, סבתא וסבא, אבא ואמא, דוד ודודה. הצפייה הייתה גדולה. המבוגרים היו עסוקים בפעולות הישרדות ואף אחד לא מצא זמן לילדה הקטנה שהסתובבה בבית. אף אחד גם לא ידע שילדה קטנה זו מבינה מהי שעת עוצר, מהי הפצצה ומה יקרה אם אחד מבני הבית יפר את שעת העוצר. היו לי חרדות יומיומיות, שגרמו לי להקאות אחרי כל ארוחה. (הקאות אלה נמשכו עד גיל 8) לא היו ילדים מסביבי, לא הלכתי לגן ילדים וכמובן שחקתי רק עם כמה צעצועים שהיו בבית. כך "ביליתי" עד גיל 3.

 

כאן המקום לספר על אבא שלי איזידור זידנר. אבא היה אדם מרשים, משכיל ומאד אמיץ. באותן השנים הוא היה מנהל בית חרושת לסוכר. בית החרושת סיפק סוכר רב לצבא הגרמני וגם לצבא הרומני, ששיתף פעולה עם הגרמנים. אבא היה נחוץ מאד ל"מכונת המלחמה" כך שהשלטונות הסכימו שאבא יענוד את מגן-דוד הצהוב בתוך הבגד ולא  על הבגד. (הנאצים ובעלי הברית שלהם חייבו את כל היהודים, חוץ מהילדים, לתפור על בגדיהם טלאי צהוב בצורת מגן-דוד, כשבפנים כתובה המילה "יהודי", וזאת למען יראו כולם את האנשים ממוצא יהודי)

 

 

ביום חורף קשה ובלי ידיעתו של אבא, הוציאו את כל משפחתנו וגרשו אותנו לתוך גטו צ'רנוביץ. הגטו היה ממוקם בחלק העני של העיר. הגענו לדירה שבה גר בן דוד של אמא שקיבל אותנו באהבה רבה עם עוד ארבע משפחות. לא היה לנו זמן לקחת חפצים מהבית. לקחנו את הדברים הנחוצים ביותר. הצפיפות בגטו הייתה איומה! כבר בלילה הראשון בכיתי כל הלילה, עד שאשה זרה ריחמה עלי ותפרה לי בובת סמרטוטים.  אינני זוכרת בכלל אם היו ילדים באותו בית שגרנו. מה שאני זוכרת, זה שהתרוצצו כל הזמן אנשים רבים ודאגה על פניהם. היו בגטו מחלות ורעב. אבא המשיך גם בגטו בפעולות זיוף מסמכים ובהצלת אנשים.

 

בגטו היו אתנו כל בני המשפחה שלנו ובהם הדוד ראובן ודודה מלכה. הם היו זוג צעיר, שרק התחתנו. אחיה הצעיר של אמא. זוג יפה, שרק התחיל את חייו ביחד. ערב אחד, אבא הגיע עם שמועה שבלילה יוציאו את כל האנשים ששם המשפחה שלהם מתחיל באות ג', יוצאו מן הגטו וישלחו למחנה ריכוז בשם "טרנסניסטריה". אבא, כמובן רצה להתחיל במלאכת הזיוף, אך משום מה, זה לא היה אפשרי. אמא בקשה מאחיה ואשתו להישאר אתנו בדירה, אבל הוא סרב בגלל הצפיפות. כמובן, אמא לא מצאה אותם יותר בבוקר. ראובן ואשתו החזיקו מעמד במחנה  זמן רב ושרדו. רעיון  בריחה מן המחנה התבשל אצל שישה זוגות צעירים הכוללים את ראובן ואשתו הם הצליחו לברוח, אך כשנודע הדבר ליהודי ששיתף פעולה עם הנהלת המחנה, הוא הלשין על הקבוצה שברחה. יהודי כזה, שהיו כמוהו בכל המחנות קראו בשם "קאפו". לצערנו הרב הייתה זאת תופעה ידועה לאורך כל המלחמה. (קאפו הלשין על יהודים כדי לזכות בהטבות מהנהלת המחנה) כשהקאפו תכנן להלשין על ששת הזוגות שברחו, לא עזרו הבקשות של כל מי שהכיר אותם, ומיד יצאו חיילים נאצים למצוא אותם .הם הצליחו להשיג אותם ביער וירו בכולם באותו רגע. (את הסיפור הנ"ל סיפרו לנו חברים של ראובן ומלכה)  

 

אחרי כ-10 חודשים בגטו, חזרנו הביתה, ואני כבת-4. הבית היה ריק. השאירו לנו רק קירות. לקחו את כל הדברים, כולל דלתות, חלונות, ארונות, מטבח, כיורים וכו". נשארנו בצ'רנוביץ 3 שנים נוספות, עד לגמר המלחמה בשנת-1945. בינתיים  צ'רנוביץ עברה לשלטון ברית המועצות שאפשרה ליהודים לצאת דרומה אל תוך רומניה. בחורף קשה, ואני בת-7 התארגנה המשפחה לעזוב את צ'רנוביץ ולנסוע בעגלות לתוך רומניה .

 

 

אליס היה שמי במשך 12 שנים. כשהגעתי לרומניה, ידעתי רק גרמנית, השפה שדיברו בצ'רנוביץ. אחרי שהסתדרנו בבוקרשט-בירת רומניה, רשמו אותי לכתה  א'. לא ידעתי מילה אחת ברומנית. בית הספר היה לבנות בלבד, התלבושת האחידה הייתה שמלה בצבע שחור! כשבאנו לבית הספר היינו צריכות להוריד נעליים ולנעול נעליי בית מבד. פחד אלוהים!!! בגלל החרדות שלי, אמא שלי ישבה בחוץ כמה חודשים. למדתי לקרוא ולכתוב ואפילו הייתי תלמידה טובה. בדידותי נמשכה גם ברומניה. לא היו לי חברות ולא היו לי חברים. בשנת-1947, גורש מלך רומניה ומשפחתו ורומניה נהייתה ארץ קומוניסטית בהשפעת ברית המועצות שוב עברו עלינו השינויים שדמו לשינויים בצ'רנוביץ. ב-1950 נתנו אפשרות ליהודים לעלות למדינת ישראל. אני הייתי בת-12. שמחתי לא ידעה גבול. בתחילת חודש ספטמבר עלינו ארצה באונית "טרנסילווניה".

 

 

אי אפשר לתאר את שמחתי ואת התרגשותי כשראיתי את חופי ארץ ישראל ואת העיר חיפה. משפחתו של אבי חיכתה לנו בנמל הם קלטו אותנו ולא נתנו לנו ללכת למחנה עולים בגלל מצבו הבריאותי של  אבי. לפני שהגענו אל משפחתו של אבי היינו צריכים לעבור דרך תא חיטוי ודרך פקיד של מרשם התושבים. השעה הייתה שעת ערב. בתא החיטוי הפשיטו אותי ומלאו אותי באבקה מסריחה. לא היה לי אכפת בכלל! כשהגעתי לפקיד, הוא שאל אותי לשמי. עניתי לו: "אליס". "טוב, מהיום יקראו לך עליזה". השם צלצל נהדר! יצאתי ובשרתי להורי על שמי החדש. נקלטנו בישוב שקוראים לו "נשר" על יד חיפה. שוב לא הבנתי מה מדברים אליי! גמרתי את כיתות היסודי בבית הספר בנשר. אחר כך גמרתי תיכון ואז הלכתי לסמינר למורים. בשנת 1959 נהייתי מורה בישראל.

 

 

 

צ'רנוביץ, הקהילה היהודית: "ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-50,000 יהודים, למעלה משליש מאוכלוסיית העיר. באוקטובר 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הקימו הרומנים את גטו צ'רנוביץ. במרץ 1944 היו בעיר כ-15,000 יהודים, כאשר נכבשה בידי הצבא האדום" ( ויקיפדיה)

 

תשע"ה