מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אליה וקוץ בה

אני וסבתי
תמונת ילדות מבית הספר ברומניה
משברים מצמיחים

כשנולדתי, נתנו לי שני שמות : באטריס על שם אחת הגיבורות של שייקספיר, שאת יצירותיו אמי אהבה מאד לקרוא וליה, על שם סבי, שנפטר זמן מה לפני לידתי.

נולדתי בשנת 1945 ברומניה בעיר בוטושני והייתי בת יחידה להורי, נתן וליזה ברקוביץ'. אבי היה רופא שיניים ואמי הייתה עקרת בית ולעתים, בשעת הצורך סייעה לאבי במרפאה. גרנו בבית דו משפחתי, במרכז העיר, בשכונה לא יהודית, אך רוב חברי, כמו גם חברי הורי, היו יהודים.

הייתי עטופה בתשומת לב ובאהבה, הן במשפחה והן בחברה. הייתי תלמידה מצטיינת ומאד מקובלת מבחינה חברתית. גם מצבנו הכלכלי היה מצוין, הייתה לי ילדות מאושרת.

ואז….בשנת 1959 נפתחו שערי רומניה שוב, לאחר שנסגרו בשנת 1951 ליציאת יהודים לישראל והורי קיבלו אשרת יציאה. כשבשרו לי על כך, הייתי מאד מבוהלת ועצובה ולא רציתי לנסוע, כי כל שידעתי על ישראל היה מלימודי בביה"ס. ידעתי שזו ארץ אימפריאליסטית וקפיטליסטית, שמדכאת את תושביה, שמעיזים לצאת נגד המשטר.

בבית לא שיתפו אותי בסיפורים על ישראל, מאחר שאבי היה ראש הסניף הציוני בעיר ופעילות זו הייתה בלתי חוקית, לכן לא רצו שאדע עליה, או על כל נושא הקשור אליה. נאלצתי, כמובן, לספר בבית הספר ובתנועת הנוער בה הייתי פעילה מאד, שאני נוסעת לישראל. בתנועה עשו לי מסדר "בזיון", בו הועמדתי באמצע מעגל ומסביבי כל ילדי השכבה. המדריכה הראשית תלשה לי את העניבה ואת הסיכה וקראה לי בוגדת. הבושה וההשפלה היו כל כך גדולות, שפרצתי בבכי נוראי והרגשתי שלעולם לא אוכל לסלוח להורי על מה שעשו לי.

יצאנו מרומניה דרך אוסטריה, איטליה והפלגנו באנייה לחיפה, אליה הגענו בתאריך 13.3.1959 לאחר הפלגה שנמשכה 3 שבועות רוב הזמן בים סוער. עם הגיענו לארץ נשלחנו למעברת קריית עמל עד לקבלת התעודות של אבי, שנשלחו בדואר דיפלומטי והגיעו אחרינו. בזמן שגרנו במעברה אני למדתי בביה"ס בטבעון. ביום הראשון בו הגעתי לבית הספר, איש לא הציג אותי ו/או לא הכניס אותי לכיתה. אמרו לי לאן להיכנס ונכנסתי. לא ידעתי מילה בעברית. זה היה בזמן ההפסקה. כל הילדים התגודדו סביבי ושאלו לשמי. אמרתי להם את שמי הלועזי (באטריס), שהיה להם קשה להגייה ומיד החליטו שיש צורך לתת לי שם אחר וקראו לי סמדר. במשך כל הימים שהייתי בקריית טבעון זה היה שמי.

באותו יום ציפתה לי חוויה נוספת. בזמן ההפסקה הרגשתי בהתרגשות מיוחדת, אבל לא הבנתי מה קורה, עד שצלצלו והמורה נכנסה לכתה. 2 תלמידים התחבאו מאחורי הדלת והמתינו למורה, שלבשה חולצה עם מחשוף עמוק למדי. עם כניסתה בדלת, הם קפצו עליה וזרקו לתוך המחשוף צפרדע קטנה. המורה צרחה וקפצה לקול צחוקם של כל התלמידים המרוצים מאד ממעשה הקונדס, שהצליח. אני, שבאתי מארץ בה הייתה משמעת ברזל בבית הספר והיה כבוד רב למורה, הייתי בהלם מהמעשה. חזרתי הביתה ואמרתי להורי: "או שאתם מחזירים אותי הביתה (התכוונתי לרומניה), או שלא אלך יותר לבי"ס לעולם. זה לא בי"ס, זה בית משוגעים !!!

מהר מאד, לאחר ששמעתי, מבלי להתכוון, שיחה לילית בין הורי, בה תהו מה יהיה גורלנו בארץ החדשה ודברו על הרגשה שהגיעו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הבנתי שתחושת חוסר האונים, הכאוס והבלבול היא גם מנת חלקם. באותו לילה החלטתי, שלא אכביד עליהם עם הצרות שלי יותר. המשכתי ללכת לבית הספר בטבעון .ישבתי בכתה מבלי להבין מילה עד סוף חודש מאי. כל מה ששמעתי היה חחחחח. זה היה הצליל הדומיננטי. איש לא טרח ללמד אותי משהו.

ביוני, עם קבלת התעודות המעידות על היות אבי אקדמאי, עברנו לגור בראשון לציון, שם קבענו את מקום מגורינו הקבוע ואבי פתח את מרפאת השיניים שלו.. שם גם התחלתי את לימודי בבית הספר התיכון שהיו מאתגרים/טראומטיים לא פחות…. אבל ההתחלות הקשות לא העידו על הסוף שהיה כנגד כל הסיכויים.

הזוית האישית

לאה פוקס: בגיל צעיר למדי הבנתי ש"עליה היא מעבר חד ומעבר כרוך בהכרח בפרידה, בוויתור, בסיכון, בחוסר ודאות וגם כמובן, בסיכויים, אבל אלה מתגלים בדרך כלל מאוחר יותר."

מילון

ביטוי -אליה וקוץ בה
משהו טוב שיש בו קושי

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
ממקום/מעמד גבוה למקום/מעמד נמוך

ציטוטים

”"עליה היא מעבר, מעבר חד ומעבר כרוך בהכרח בפרידה, בוויתור, בסיכון, בחוסר ודאות וגם בסיכויים"“

”"זה היה הניצחון שלי".“

הקשר הרב דורי