מאגר סיפורי מורשת

שמי אלמוג שלמה, אבא של ניר אלבז וסבא של עידו שמשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי בינואר 1940 בזמן מלחמת העולם השנייה, בבולגריה בעיר סופיה, בבית חולים, דבר שאינו מובן מאליו באותה תקופה. באותה עת גרנו בשכונה יהודית בשם יג'בונר, שם היה בית ספר יהודי ובית כנסת. באותה תקופה בית הספר הפך להיות בית סוהר ליהודים ואסירים פוליטיים וכמובן בית הכנסת היה בשליטה גרמנית מלאה.

על אף הברית שהייתה באותה תקופה בין גרמניה לבולגריה, אנחנו לא חיינו בגן עדן אלא ההפך מזה, ראינו גם זוועות רבות. אך עלי לציין שהעם הבולגרי היה לצד היהודים ועזר הרבה מאוד ליהודים, כולל מלך בולגריה. בזמן המלחמה, היהודים מהעיר סופיה בלבד, הוגלו כל אחד לכיוון אחר לערים רחוקות מסופיה לתקופה מסוימת, לא מוגבלת, על מנת להחליש את כוחם של היהודים. אותנו באופן אישי, היגלו לעיירה הנקראת "חסקובו". לקראת סוף המלחמה, חזרנו לביתנו בסופיה. אז גילינו שאנשים זרים גרו בבית שלנו, רק לאחר לחצים מאוד גדולים הצלחנו להוציאם ולחזור לגור שם.

בשנת 1945, בגמר המלחמה, סבתא וסבא שלי, כציונים פעילים ביותר, החליטו לעלות לישראל, על אף שהילדים שלהם (ההורים שלי) היססו ונשארו בבולגריה לתקופה נוספת. בשנת 1948 הייתה העלייה הגדולה מבולגריה ואילו אני ומשפחתי עלינו בתחילת 1949 לישראל.

לישראל הגענו באנייה בשם "בולגריה", באנייה הזו היו מדפים להובלות ואותנו אחסנו בתוך המדפים האלו. הצפיפות הייתה גדולה שאפילו ילד כמוני לא יכול היה לשבת שם, אלא רק לשכב. השייט לישראל מבולגריה ערך יותר משבוע, בתנאים די קשים.

הגענו לנמל חיפה ומשם העבירו אותנו ברכבות משא, לא יודע לאיזו תחנה, ומשם לבית עולים, שהיום זה מרכז רפואי "שוהם" בפרדס חנה. גרנו שם בבית העולים באוהל גדול שבו שוכנו שלושה משפחות יחד. אבא שלי עבד בעבודה חלקית בקטיף תפוזים ואשכוליות בפרדסים.

למזלנו חלק מהמשפחה הגיעו שנה קודם, ואימא עברה לגור אצל אחיה בכדי שתוכל לעבוד ולעזור למשפחה באזור תל אביב. אחי הבכור, שאז היה בן 13, התקבל כחבר קיבוץ בירושלים, שם הקיבוץ היה "עין כרם", שבו מזכירת הקיבוץ אז הייתה ינאית בן צבי. האבא נשאר בפרדס חנה לשם שמירת זכויות ולעבודה בקטיף ואילו אני נשלחתי לסבתי (סבי כבר נפטר), שהגיע לארץ בשנת 1945, לחולון.

בשכונה כולם כבר דיברו עברית, חוץ מאחד – אני, לא היה לי עם מי לדבר. רשמו אותי לבית ספר וחשבתי שהמורה מציירת, אבל היא כתבה על הלוח. לא היה לי עם מי לדבר אפילו מילה אחת, אף אחד לא הבין אותי ואני לא הבנתי אף אחד. ניסיתי לרדת החוצה, אז חולון הייתה רק חולות ולא בתים ומרוב שעמום עשיתי גם שטויות. הייתי יוצא לטיולים בודד ולבד והגעתי ממרכז חולון עד למקום שנקרא "מולדת". לימים במולדת הייתה משחטה של בקר. המרחק לפי היום הוא קילומטרים רבים.

את הדרך חזרה הביתה הייתי מוצא בעזרת הגבעה הגבוהה ביותר בדיונות החול, משם חיפשתי איפה יש 5 בלוקים של 2 קומות ממרחקים וכך ידעתי מאיזה כיוון לחזור הביתה. לא פעם הופתעתי בדיונות החול ומצאתי למרבה הפלא שתילים של ענבים שמאוד נהניתי ללעוס את העלים שלהם או הפרי של הענבים שהיה ירוק, קטן ובלי טעם. שם מצאתי גם שלווה ולא צחקו עלי שאני לא יודע שום מילה.

אימא שלי באותה תקופה עבדה ביפו וכדי להגיע אלי הייתה צריכה לנסוע באוטובוסים לתל אביב ומשם לחולון וללכת הרבה ברגל מהתחנה ועד לבית. לכן היא הייתה באה אלי לביקור פעם בשבוע או פעם בשבועיים לפי המצב. תמיד שאלתי את סבתא שלי מתי אימא תבוא לבקר אך לא הייתה תשובה מדויקת. זו חוויה שמלווה אותי עד היום.

לאחר בערך שנה, התאחדנו מחדש כולם ועברנו לעיר בשם "יפו" (שאז הייתה נפרדת מתל אביב). ביפו רכשנו, במאמצים רבים, חדר ללא מים וללא שירותים. המים והשירותים היו במרחק של לפחות 50 מטר מהבית. ביפו היו עוד דוברי בולגרית ושם היה לי הרבה יותר קל, שם התאקלמתי וגדלתי בתנועת נוער.

בשלב מסוים אבי נפצע בתאונת דרכים ולאחר מספר ניתוחים שכב הרבה זמן במיטה ואני בגיל 13 בניגוד לרצון ההורים עזבתי את בית הספר והלכתי לעבוד ולעזור למשפחה. כמובן שבגיל 18 התגייסתי לצבא, גיוס מלא של שנתיים וחצי. אחרי השירות, לאחר מספר עבודות שניסיתי, חזרתי לצבא והייתי אזרח עובד צה"ל מעל ל-40 שנים. מתוך זה כשמונה שנים הייתי מורה לנהיגה בצה"ל ובשאר הזמן הייתי בוחן נהיגה ברישוי צה"ל.

בשנת 1966, זכיתי והתחתנתי עם לילי בנבנשתי, שהפכה להיות לילי אלבז ז"ל (סבתו של עידו). נולדו לנו בת ובן, אורית וניר (אביו של עידו). בצער רב אשתי נפטרה בשנת 1995, כחודש לפני יום הולדת 50 שלה, עקב מחלה סרטן ממאיר. אשתי לילי ז"ל, הייתה אימא נהדרת ואישה מצוינת וגרמה למהפך במשפחה, היא זכתה לראות רק נכדה אחת בשם מעיין, שהגיעה לגיל 6 ולכיתה א' וזאת שלאחר מכן לשמחתי נולדו עוד שבעה נכדים, סה"כ יש לי היום שמונה נכדים.

שנה לאחר מותה של אשתי, הכרתי אישה בשם רות ומאז עד היום אנחנו ביחד. למזלי גם פה הצלחתי, אני מאושר וגאה מאוד, יש לי שמונה נכדים מקסימים, כלה וחתן ושני ילדים שאת כולם אני מאוד מאוד אוהב והם מאוד אוהבים אותי להרגשתי. על אף הילדות שלי, שהייתה קשה במיוחד, היום אני חושב שאני מאושר באדם על האדמה ומאושר בכל הסובבים אותי.

הזוית האישית

סבא שלמה: תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר נתן לי הזדמנות נהדרת לספר את הסיפור לנכד האהוב שלי עידו.