מאגר סיפורי מורשת

שמי ססיל. נולדתי בפולין בשנת 1946. קראו לי על שם סבתי ששמה היה צירלה. זהו שם יהודי אשכנזי וכמובן שבבית הספר לא יכלו לקרוא לי לפי שם זה. לכן קראו לי ציציליה בפולין. בשנת 1957 עלינו לצרפת שם לא הכירו את השם ציציליה לכן שינו לי את השם לססיל. ונשארתי איתו עד יום זה.

בפולין גדלתי בסביבה של נוצרים, למדתי בבית ספר ממלכתי פולני אך הבית היה יהודי שומר כמה שיותר מצוות. כלפי חוץ השתדלנו לא לבלוט בלבוש המאפיין יהודים, למרות שכל הסביבה ידעה על יהדותנו. בבית הספר היו שיעורי דת נוצרית שהועברו על ידי כומר, אחרי בקשות אין ספור הנהלת בית הספר הסכימה לשחרר אותנו מההשתתפות בשיעורים.  בבית חגגנו את החגים ובימי ראשון הלכנו לבית ספר של יום ראשון ללמוד את שפת היידיש.

חברי היו לרוב ילדים פולנים, לא היו לנו הרבה משחקים בתקופה זאת. בחורף היינו גולשים במגלשות שלג, משחקים קלאס, חמש אבנים, תפרנו בובות מבד, בגיל 5 התחלתי ללמוד פסנתר זה לקח חלק גדול של שעות הפנאי שלי. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה זה היה סינר בצבע כחול כהה שלבשנו על בגדים רגילים. בבית הספר היה חדר אוכל אך אנחנו לא אכלנו שם מפני שהורי דאגו מהמזון שמקבלים שם. המאכל שהיה אהוב עליי היה מרק שאבי ז"ל היה מכין. קראו לו "ז'ורק". זהו מרק עשוי מחיטה עם הרבה שום תפוחי אדמה וקרוטונים. היו הרבה ממתקים בתקופתי, אמי הייתה אופה הרבה עוגות והכי אהובה מבינהן הייתה עוגת תפוחים.

הייתה תנועת נוער של הקהילה היהודית. למדנו שפת יידיש בבית ספר של יום ראשון, ולמדנו על חגי ישראל. אני למדתי מוזיקה קלאסית, לכן שמעתי יצירות של שופן לרוב. למדתי בלט, ריקודי עם פולנים ביניהם קרקוביאק. בגיל 12 היגרנו הורי, אחי ואני לצרפת שם התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי ואחרי זה בתיכון, במקביל למדתי קונסרבטוריון למוסיקה בפריז והמשכתי באקדמיה למוסיקה שם הוכשרתי ללמד פסנתר. בפריז השתייכתי לתנועת נוער "ישראל הצעירה" שהיא הייתה כמו תנועת הצופים בארץ. בתנועה למדנו שירים וריקודי ארץ ישראל נסענו לטיולים ונפגשנו עם בני נוער יהודים בצרפת. בתקופה הזאת רקדנו ריקודים סלוניים כמו כל בני הנוער הצרפתיים.

בגיל 16 באתי לביקור בארץ. הייתה לי חברה מפולין שלמדה רפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים. ביקרתי אצלה, ובאחד המפגשים פגשתי סטודנט, גם הוא מפולין, אשר במשך השנים הפך להיות בעלי. רוב הקשר שלנו התקיים במכתבים, כי אני חזרתי לפריז ויוסי המשיך בלימודיו בירושלים. מפעם לפעם הייתי מגיעה לביקור בארץ. בסופו של דבר, התחתנו בשנת 1965 בתל-אביב.

עליתי ארצה בשנת 1965 ישר לחתונתי. את השפה למדתי באולפן בית החלוצות בתל-אביב. לימים, בעלי הקים מרפאת שיניים פרטית ביהוד ועבד בה עד הפנסיה. נולדו לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים הבת הבכורה נורית נולדה ב-1966 יש לה שלושה ילדים: נעה, יעל ויואב. נורית היא פרקליטה ובעלה דורון הוא שופט אלוף בצ"הל. איתן בני האמצעי נולד בשנת 1969 יש לו שלושה ילדים: אלעד, הדר ולבי. איתן הוא שופט בבית משפט בתל-אביב, רעייתו איה היא פרקליטה. הבן הקטן שלי ששמו עמית נולד בשנת 1976 יש לו שלושה ילדים: רז, ניר ומאיה. עמית הוא רואה חשבון סמנכל כספים בחברת נפט, אשתו שירלי רואת חשבון בחברת הייטק. נורית, עמית משפחותיהם ואני גרים ביהוד, איתן גר ברמת גן.

מעשה בסינר

חנה פדרגרין, סבתא של סבא שלי, אמו של סבי נולדה בסוף המאה התשע עשרה וחיה בנוביסונג' שבפולין. היא הייתה יהודיה דתייה כמו רוב היהודים בתקופה זו בפולין הם שמרו על מצוות כגון שמירת השבת.

חנה רקמה סינר חגיגי ומיוחד לכבוד קבלת השבת. היא נהגה ללבוש את הסינר הזה בכל שבת. הסינר הפך להיות חלק בלתי נפרד של המשפחה. חנה נפטרה לפני מלחמת העולם השנייה ואת הסינר לקחה בתה, דודתו של סבי, רגינה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה רגינה יחד עם הוריו של סבי, וסבי  לרוסיה, על מנת לברוח מהנאצים. עם תום המלחמה, אחרי התלאות הרבות שעברו, כל מי ששרד מהמשפחה חזר לפולין. שם, ספרה רגינה לבני משפחתה שבזכות הסינר של אמה שרדה את המלחמה.

רגינה סיפרה שבימי המלחמה הקשים, מתחת לשכבות שלבשה היא התעטפה בסינר ובלילות ישנה עם הסינר ושמרה עליו שלא יגנבו אותו. הסינר הזכיר לה את ביתה, את אמה ואת משפחתה והיא האמינה שכך אמה שומרת עלייה מלמעלה. בביקורים בפולין נפגשנו עם בת דודתו של סבא ששמה חלינה, אשר נשואה לפולני ואין לה ילדים. היא ביקשה ממני לקבל את הסינר לשמור עליו ולהעביר אותו לדורות הבאים במשפחה. מצבו של הסינר היה מרופט ובלוי, לכן מסרנו אותו למסגור והוא תלוי בביתנו במקום של כבוד, עד שבבוא היום יעבור לדורות הבאים.

הסינר ממוסגר ונשמר במקום של כבוד

הזוית האישית

סבתא ססיל ונכדתה רז  משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי ויחד תיעדו את סיפוריה של סבתא ססיל.