מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בגיל 12 מעיראק. זה היה לאחר הרבה תלאות שבגללן הפסקתי ללמוד בבית הספר שנתיים. בשנתיים האלו אני ומשפחתי נאלצנו לנדוד בעיראק מעיר לעיר כדי לחכות לטיסה שתביא אותנו לארץ. השלטונות בעיראק לא אפשרו ליהודים להביא לארץ כסף, בגדים או תכשיטים בעלי ערך. לכן, הגענו לארץ בלי כלום מלבד הבגדים שלבשנו וטבעת נישואין מזהב לכל ילד ללא אבן, כדי שלא תהיה בעלת ערך. כאשר עלינו למטוס ,ההתרגשות שלנו הייתה גדולה במיוחד, בעיקר משום שאנחנו אמורים להגיע לארץ ישראל -שהורי חלמו עליה כל חייהם ותמיד איחלו בחגים ובשבתות אחד לשני ,שבשנה הבאה יגיעו לישראל. כאשר ירדנו מהמטוס, כל הנוסעים המבוגרים השתטחו על הרצפה והחלו לנשק את האדמה הקדושה ובכו בכי של שמחה. מיד באו אנשי העלייה של הסוכנות היהודית ולקחו אותנו במשאיות לאולם גדול מאוד ואספו את כל האנשים שבאו מכל מיני טיסות אחרות וחילקו לנו מזרנים ושמיכה. הנחנו את המזרנים על הרצפה וכך ישנו במשך חודש ימים. בכל בוקר חילקו לנו תלושים בכדי לקבל אוכל לאותו היום.

 

לאחר חודש העבירו אותנו לירושלים למעברת עולים שקראו לה "מעברת תלפיות". שם שיכנו אותנו באוהלים וללא מים, חשמל או שירותים ציבוריים. כדי לקבל מים נאלצו לחכות שעות בתור עם דלי אחד לכולם במשך כל היום. לא היה בית ספר וארגנו לנו כיתות לימוד שבהן היינו מגיל שש עד גיל שתיים עשרה באותה כיתה. זה יצר בלבול ובלגן גם בגלל שהיו הרבה שפות שונות בין כל הילדים בכיתה. למעשה בשנתיים הראשונות בקושי למדנו לקרוא ולכתוב עברית. בשעות הפנאי היו לוקחים אותנו לעזור לקיבוצים שבסביבה בקטיף של פירות כמו תפוזים, שזיפים ותפוחי עץ. תמורת העבודה היו מארגנים לנו ערבי שירה וריקודים.

 

אני הרגשתי מאוד טוב באווירה של הקיבוץ והחלטתי בלבי שאני רוצה לגור בקיבוץ ולא להישאר במעברה. אבל להורי היה קשה מאוד להעביר אותי לקיבוץ כי חשבו שאני עדיין קטנה מדי בכדי לגור רחוק מהם לבד. אולם, עם כוח הרצון שהיה לי הצלחתי לשכנע אותם וכך עברתי לקיבוץ "הגושרים" שנמצא בצפון ליד דן ודפנה. באמצעות עליית הנוער שהוא ארגון שדאג לנוער מחוץ לארץ להיקלט בארץ.

 

הייתי ילדה קטנה וסקרנית מאוד להבין מה קורה מחוץ לבית שלי. לפעמים הייתי רואה התקהלות של אנשים ורעש של קריאת סיסמאות, נאומים ושריקות של כדורים וצפירות חזקות של מכוניות. שאלתי את הורי למה כל המהומה הזאת. הם הסבירו לי שאלה הפגנות נגד הציונים (היהודים) ונגד האנגלים – שהיו בעד קום המדינה היהודית ארץ ישראל.

 

שנים לאחר מכן, כאשר אני בעצמי הייתי כבר גדולה וגרתי כבר בקיבוץ – יום אחד המדריך אמר לנו: "תתכוננו, אנחנו נוסעים לחיפה להפגנת אחד במאי". כששאלנו מה זה אחד במאי הסבירו לנו שזה חג הפועלים, שבו הפועלים מפגינים נגד המעבידים שמנצלים אותם ולא משלמים להם שכר הוגן. מאז יצא לי לראות ולהשתתף בהרבה הפגנות בארץ. כמו שאר ילדי חוץ שבקיבוץ הפגנו ליותר חופשות ופחות שעות עבודה ופחות שעות לימודים ובכלל על כל דבר פשוט היינו מארגנים לנו הפגנה. הסבירו לנו שכאן בארץ זה נקרא "דמוקרטיה", ושכאן בארץ כולם יכולים להביע את דעה באופן חופשי ולעמוד על הזכות ליחס הוגן גם ליחיד וגם לרבים.

עברתי לבד. קראו לנו (לכל מי שבא מבחוץ) "ילדי חוץ" כלומר ילדים שלא נולדו בקיבוץ עצמו. היו לנו תנאים אחרים מהילדים שנולדו בקיבוץ. גרנו בקבוצות של בנות בצריף אחד וקבוצות של בנים בצריף אחר. למדנו בכיתות נפרדות מילדי הקיבוץ. גם בחדר האוכל היה לנו מקום נפרד לשבת בו ובכלל לא אהבו לשתף אותנו באירועים שלהם והסתכלו עלינו כמו על יהודים אחרים מהגלות. במשך הזמן, היחס שלהם אלינו השתפר. בקיבוץ, נתנו לכל אחד משפחה מאמצת, שהיו כמו אמא ואבא שהיו דואגים לצרכים שלנו והיו מזמינים אותנו לבתים שלהם בשבתות ובחגים. היו משתפים אותנו ואת ילדיהם בכל דבר.

 

חיי החברה בקיבוץ מאוד מגוונים ומלאי עניין והשראה, דבר שעזר לנו מאוד להתאקלם בקיבוץ ולנסות להידמות ל"צברים" שנולדו בארץ. אבל היו גם חלק מהילדים שחיי הקיבוץ היו מאוד זרים להם והיה להם קשה להתאקלם ולהיות עצמאים בלי ההורים שלהם, והתגעגעו מאוד לבתים ולאוכל הביתי שלהם. היו כאלה שהחליטו לחזור למשפחותיהם. אבל אנחנו שנשארנו רק הרווחנו מזה שחיינו בקומונה, דבר שעזר לנו מאוד להיות עצמאים וללמוד לעזור אחד לשני ולהעריך את מה שעושים בשבילנו האחרים – כמו בחיי הקיבוץ שכולם למען כולם, בטוב וברע.

 

קיבוץ "הגושרים" היה קיבוץ צעיר, ירוק ויפה ובנו שם מלון אירוח לאנשים מבחוץ. בתקופה שהייתי שם, פרצה מגפה מאנשים שבאו להתארח במלון והדביקו הרבה אנשים מהקיבוץ. הנהלת הקיבוץ החליטו להעביר את ילדי החוץ לקיבוץ חלופי עד שהמגפה תיגמר. לכן, העבירו אותנו קיבוץ עין גב.

קיבוץ הגושרים: "הוא קיבוץ באצבע הגליל. שייך למועצה אזורית הגליל העליון. הקיבוץ הוקם בספטמבר 1948 על ידי עולים מטורקיה, בתחילה במבנים הנטושים של יישוב קודם בשם נחלים, ומאוחר יותר הועבר כקילומטר צפונה לנקודה חדשה בסמוך לכביש המקשר בין קריית שמונה לבין קיבוץ דן. בתחומי הקיבוץ מספר נביעות ונחלים, בהם אחד מפלגיו של נחל דן."

 

תשע"ה