מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, נולדתי בישראל בשנת 1949. כל חיי גרתי בהרצליה.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי השונה שבחבורה, זאת בגלל מחלת הפוליו שקיבלתי בגיל 3. המחלה נראית לעין בגלל רגל אחת מקוצרת וצרה, אי לכך כל הסביבה היתה מודעת למצבי.

הקשיים החלו ביה"ס היסודי. חבריי לכיתה החלו לצחוק, ללגלג, לרכל ולהרביץ לי. אבי הגיע לביה"ס וגער בילדים שלא יציקו לי. לפעמים, כשהלכתי ברחוב, אנשים הסתכלו עליי ושאלו שאלות פוגעניות כמו: "למה את צולעת", "למה יש לך נעליים כאלה" וכו'.

הוריי מאוד גוננו עליי, לקחו אותי למיטב הרופאים אך, המחלה לא חלפה.

בתקופת התיכון היו לי הרבה חברים וחברות, וכדי להתחבר איתם נדבתי את ביתי במפגש השבועי שלנו. אני זאת שהייתי קונה לכל ילדי החבורה כרטיסים לקולנוע ובזכות זאת, הצלחתי להתקבל לחבורה.

בתקופת הנעורים, החיזורים וקריצות העין החלו. אני הרגשתי לא שייכת לעניין, לא בגלל שלא רציתי בגלל שלא רצו בי. כשהתקיימו המסיבות בימי שישי, רציתי להצטרף ולהיות חלק מהרוקדים אך משום מה מצאתי את עצמי יושבת בצד לאורך כל הדרך. לא התייאשתי המשכתי במסיבות ובשנות העשרים, התחלתי ללכת למועדון שבאוניברסיטת תל אביב עם חברות. שם פגשתי את בעלי לעתיד.

לא וויתרתי על המפגשים הללו בגלל הדחף שהגיע מהוריי – לא לוותר ולהמשיך ללכת, "את לא תישארי בבית", היה זה המשפט החוזר שלהם. למרות שלא שיתפתי אותם ברגשותיי, בחלק מהמקרים הם לא נתנו לי להצטרף לטיולים, שהיו בתנועת הנוער ובביה"ס, בגלל הדאגה לשלומי. זה רק הביא אותי להרגיש שונה וכעוסה.

היום אני כבר חזקה מאוד, מבינה עניין ולא מתייחסת לכל הלחשושים שמסביבי. ההפך, אני מסבירה כי יש לי רגל חולה ויכולה להסתדר בכוחות עצמי. לא אכפת לי שמסתכלים עליי בבריכה ובים ואני לא מוותרת על מקומי בסופר, במקרה בו אנשים לא מבינים שקשה לי לעמוד ולא נותנים לי לעבור ללא תור למרות שיש לי כרטיס נכה.

חיי כנכה היו קשים, אך ידעתי להתמודד עם הקשיים לעמוד על זכויותיי ולא לוותר לאף אחד אשר ירצה להשפיל אותי או להצר את דרכי.

אני נהנית מכל מה שיש לי, הולכת לקונצרטים, לסרטים, לטיולים. אוהבת את בן זוגי, ילדיי ואת כל משפחתי המורחבת.

סה"כ אני חיה טוב מאושרת בחלקי למרות שיש לי קשיים ביום יום,  ואיתם אני מתמודדת לפעמים בהצלחה לפעמים בכישלון.

הזוית האישית

היה מהנה להיות עם סבתא וללמוד דברים חדשים.