מאגר סיפורי מורשת

דוד פסט נולד בפולין ב 1935, בעיירה רזין פודלסקי, הנמצאת במחוז לובלין.

לפני מלחמת העולם השנייה העיירה מנתה כשניים עשר אלף  (12,000) איש, כאשר יותר ממחצית האוכלוסייה הייתה  יהודית. בודדים עדיין חיים שם ודוד פסט בין האחרונים שנולדו בעיירה הזו. העיירה הזו הייתה מפורסמת בשל הזרם החסידי המיוחד במינו הנקרא "חסידות התכלת", שמזכירה בהתנהלותה קבוצות של חסידות  אחרות  כמו חסידות גור ועוד.

בהיותו בן ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה. מתוך כשבעת אלפים (7,000) יהודים, שחיו בעיירה, תשעים אחוזים הושמדו כליל. היהודים נשלחו למחנות השמדה, מרביתם  למיידאנק הקרובה, והושמדו במשרפות ובתאי גזים. ב-1.9.1939 הגרמנים כבשו את פולין תוך מספר שבועות. כעבור חודשיים בערך נכנסו הגרמנים לעיירה בה דוד ומשפחתו גרו  ותלו בכיכר את הרבי והוציאו יהודים להורג.

הוריו של פסט  פחדו, לקחו יוזמה וברחו מהעיירה לכיוון ליטא והגיעו  לברית המועצות לשעבר. הגרמנים עדיין לא נכנסו  לברית המועצות בגלל הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב. זהו הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ  ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ערב מלחמת העולם השנייה, בתאריך  23.8.1939 לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. במסגרת הברית הזאת הרוסים השתלטו על שטחים פולנים. כשמשפחתו של דוד מצאו את עצמם בליטא, הרוסים כבר ישבו בליטא. כלומר, במסגרת ההסכם ריבנטרוב מולטוב, ליטא אוקראינה ועוד שטחים  היו בחזקת ברית המועצות-רוסיה. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית  ב-22.6.1941  עת החל מבצע ברברוסה.  ב -.6.1941  הגרמנים פלשו לרוסיה, ברית המועצות לשעבר.

השלטונות הרוסים  חייבו  את הוריו,  שהיו  פליטים, לקבל אזרחות רוסית. ההורים, כמו מרבית הפליטים שהיו מפולין, סירבו כיון שידעו שמי שנכנס לרוסיה אין סיכוי שיצא ויחזור למקום הולדתו. ברית המועצות כונתה בשם "מסך הברזל". ההורים קיוו שכאשר תסתיים המלחמה הם ישובו לעיירה, למשפחה שנשארה שם. הם לא ידעו שכולם נרצחו. כיון שסירבו לקבל אזרחות רוסית, התייחסו אליהם הרוסים כאל גורם עוין. הם העמיסו אותם על קרונות כמו בהמות ובמשך שבועיים טלטלו אותם ללא אוכל, ללא שתיה, ללא תנאים והביאו אותם לעומק של רוסיה-לסיביר.

בני משפחת פאסט חיו בבקתות, שהם בנו  וחיו בתנאים קשים מאוד. לאחר מכן, שלחו אותם למחנה עבודה בכפייה. המזון היחיד שהיה, שש מאות (600) גרם לחם. הם סבלו מקור, מרעב ומחולשה בגלל עבודות הפרך.

ב-1943 שוחררו מהמחנות והועברו לאוזבקיסטן, שבמרכז אסיה.

ב-1946, עם סיום המלחמה, המשפחה חזרה לפולין והתגוררה בשלזיה תחתית, שם סיים ללמוד בבית הספר היהודי  והמשיך לקולג. סיים את לימודיו ב 1952.

ב-1953 החל ללמוד רפואה בפולין ולמד שלוש שנים.  ב-1956 המשפחה קיבלה התר לעלייה ארצה. דוד הפסיק את לימודיו, ושבוע לפני עלייתם ארצה נישא לאשתו. דוד התחתן בגיל 21 וטובה הייתה בת 19.  הם נישאו  בבית הכנסת היהודי בפולין. (טובה עברה בדיוק  מסלול זהה לשלו).

האנטישמיות החזקה בפולין, גרמה לעלייה מאוד גדולה ובשנים  1956-1957 עלו יותר מ-100,000 איש.

ב-12.10.1956  דוד ובני משפחתו עלו לארץ (דוד ציין שזה היה בליל קלקיליה, פיצוץ המשטרה ליד פתח תקווה). העבירו  אותם עם משאיות מלוד לבאר-שבע, ערב יום שבת, לרחוב חז"ל בשכונה ב'. מעבר לביתם היה מדבר ושאקלים (תנים).

דוד מספר שאביו אמר: "שחוץ מאברהם אבינו רגל יהודי לא דרכה כאן". חמותו סירבה לרדת מהמשאית, ארגנה מרד ורצתה לחזור. דוד התאושש מיד ואמר: "אין לנו מה להפסיד. באר שבע תצמח ואנו נצמח יחד עם העיר", משפט המלווה אותו עד היום הזה. לתחושתו זוהי נבואה שהתגשמה במשך הזמן.

בבאר שבע חיו אז כחמישה עשר אלף אנשים ( 15,000) שחיו בשכונות: שכונת העיר העתיקה, שכונה א', שכונה ג' וחלקית ב'. בבניין שבו התגורר עם רעייתו טובה שיכנו גם את הוריו וגם את ההורים של טובה, שעלו יחד איתם.

לאחר התארגנות קלה בעיר, דוד נסע לירושלים לבדוק את הסטטוס שלו כסטודנט לרפואה. לאחר מבחנים שערך הוא התקבל לרפואה, אבל לשנה השלישית ולא הרביעית. היה קשה לו להשלים עם כך שהחל ללמוד מהשנה שלישית, אך לבסוף הוא אומר: "אני לא מצטער על כך שהייתה לי הזכות ללמוד רפואה באוניברסיטה הנחשבת הטובה ביותר בארץ ובעולם".

כיון שהגיעו ארצה  מספר שבועות לפני מבצע סיני, הלימודים הושבתו עם פרוץ המלחמה ודוד החל לעבוד כאח בבית חולים "הדסה" בבאר שבע. המשכורת הייתה נמוכה ולכן עבר לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות: סבלות בנמל אילת, בניית קו הנפט מאילת לאשקלון.

טובה אשתו ילדה ביום העצמאות 1957 את הבת הבכורה שלהם. לילדה  ניתן השם עצמונה. לאחר הלידה טובה החלה ללמוד בבית ספר לאחיות בבאר שבע ובעפולה.

כאשר חזרו החיים למסלולם והוא החל את לימודיו בירושלים, הם גרו בבית מאיר "בית מחסיר". אשתו עבדה כאחות בבית מאיר והוא בשילוב עם הלימודים עבד בסיתות אבנים וסחיבת אבנים לבניית האוניברסיטה. בשכר קנה אופנוע מצ'וקמק.

ב-1961 החל את תקופת הסטאז' בבית חולים "סורוקה". זה היה המחזור הראשון של סטאז'רים. כשסיים את הסטאג' הוא גוייס לצבא כעתודאי ונולדה הבת שנייה.

דוד התגייס לצה"ל  ב-1.3.1963 כי היה עתודאי. החלק הארי של שירותו היה בחיל האוויר והיה  ביחידת  669 – יחידת החילוץ של חיל האויר בצבא.

בסיום הצבא היה רופא של הפועל באר שבע ובמקביל כיהן גם כרופא מחוזי של קופת חולים לאומית והיה ממייסדי מספר מרפאות במרחב הדרום. גם היה אחראי בהקמת מרפאות בבאר שבע, בדימונה, באופקים ובקריית גת.

ב-1967 החל לעבוד בבית חולים "סורוקה" כמתמחה בתחום כירורגיה אורולוגית. עבד כרופא ראשי במשך שלושים וארבע (34) שנים. בשנת 2000 פרש לגמלאות ועבר לקופת חולים מכבי.

דוד פסט היה במשך זמן  רב (40 שנה) רופא של הפועל באר שבע  ותרם  מעצמו הרבה מאד למען הקבוצה. דוד שמח שניתנה לו ההזדמנות  להיות רופא במועדון הפועל באר שבע, כיון שמאז ילדותו היה ספורטאי פעיל  והיה ער לנושא הספורט והחינוך הגופני. היה חשוב לו להתמחות בתחום הקשור לספורט ולכן במהלך השנים הוא  הסתובב בעולם ורכש השכלה ספציפית בנושא ספורט.

בשל השכלתו, היה מרצה 25 שנה במכללת קיי ומעט גם בווינגיט בנושא של פגיעות ספורט, תזונה ובנושאי כושר ומאמץ.

לשאלתנו  מדוע, לדעתו, נבחר ע"י ועדת ההיגוי להיות אחד מהמייסדים שמרואיין השנה? ענה כי בשנותיה הראשונות של העיר קידם רבות את התפתחות של קופות החולים המאוחדת, עזר לאנשים וראה בזה שליחות גדולה. גם בתחום הספורט תרם רבות. הקמת האצטדיון הראשון היתה בעזרת תרומתה של  גב' פרידמן, שתרמה את כל הונה לאחר מותה לשיפוץ האצטדיון. דוד היה זה שדאג לתרומה זו. האצטדיון נקרא על שם בנה שנספה עי הנאצים במלחמת האולם השנייה.

כאשר אמר בעלייתו ארצה:"אני אצמח יחד עם העיר",  הוא שאף להגשים זאת במעשים והשתדל  לתרום מעל ומעבר לתפקיד שלו.

דוד הרצה בפני ילדים והורים במועדון הספורט על תזונה נכונה, התנהגות ספורטיבית וחשיפה לסקס. בהמשך הרצה בהתנדבות בבתי הכלא ובבתי אבות.

בשנת 1999 קיבל את "אות יקיר העיר" על פועלו למען העיר. האות הוענק לו ע"י ראש העיר יעקב טרנר, שהיה בשירות הפעיל ראש אכ"א והעניק לו בצבא כנף של 669 על החזה.

מאז שהפסיק בשנת 2000 את פעילותו בהפועל באר שבע, הוא אינו פעיל במועדון עצמו. אבל גם לאחר פרישתו הוא  ממשיך להתעניין בספורט. שמח שהוקם האצטדיון החדש על שם טרנר. שמח מאוד על השינוי שהובילה ברקת בעיר באר שבע ועל ההצלחות של "הפועל". לאחרונה, כשהלך  למשחק, שמח לראות שעדיין זוכרים אותו.

כאשר הוא נשאל: מדוע חשוב  לנו כבני נוער לשמוע את סיפורי מייסדי וותיקי העיר? דוד השיב: "חשוב שבני הנוער ילמדו את ההיסטוריה מוותיקי העיר".

רוב ההתפתחות בעיר היא משנת 1948. חשוב שתהיה לנו מורשת של העיר. חשוב שהנוער ידע לחבק  ולאהוב את העיר  ואנו הוותיקים  צריכים  להעביר להם את המורשת  ואז  תהיה להם מוטיבציה להמשיך ולעשות, אולי אפילו יותר מאשר עשו וותיקי העיר.

טובה ודוד גידלו בעיר את  שלוש בנותיהם. יש להם תשעה נכדים וחמשה נינים.

הזוית האישית

הילה ושילת – דוד פסט תודה רבה על המפגשים המרתקים איתך, בהם לימדת אותנו המון על נתינה מבלי לקבל חזרה דבר, על עשייה אין סופית ועל אהבת חינם. לימדת אותנו המון דרך הסיפורים שלך ואנו שמחות שנבחרנו לראיין אותך, הרגשנו אליך חיבור אמיתי מלב אל לב. אנחנו מאוד שמחות לדעת שיש אנשים טובים ומלאי עשייה כמוך ואתה לגמרי מודל לחיקוי עבורנו! בכל פעם שקשה לנו או שאין לנו כוח אנחנו נזכרות בך ובכל מה שעשית ונתת מבלי להתלונן ועם הרבה רצון ונכנסים בנו כוחות חדשים מלאי אנרגיה.