מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אישה עשירה במרוקו לעומת אישה חסרת מעמד בישראל

סבתא סימי בצעירותה
הנכדה נועה וסבתי סימי
קשיי קליטתה של סבתא סימי בארץ

ילדותה של סבתא סימי

שמי הוא סימי סבג. נולדתי במרוקו בעיר דמנט בתאריך 14.3.1939. בעברי קראו לי ׳שמחה׳ על שם סבתי, אבל כשעליתי לבית הספר שינו את שמי לסימי, כי למדתי בבית ספר צרפתי ובצרפת השם סימי לא קיים. בנוסף לכך היה לי שם חיבה: ממח. בדרך כלל היו נותנים לאנשים טובים שם זה ולכן ראיתי בזאת מחמאה. כרגע שם משפחתי הוא סבג אבל לפני הנישואים הוא היה בן לולו.

נולדתי בעיירה, אמי נפטרה בהיותי בת 3 והשאירה לאבי ולנו האחים תינוק בן ארבעה ימים. בביתי היו 2 חדרים, כשאימי נפטרה היינו 7 אחים ולאחר שאבי התחתן בפעם השנייה נולדו לו ולאשתו עוד 6 ילדים. בעיירה בה נולדתי וגרתי לא חסר לנו כלום: היו לנו בתי כנסת, מרפאות, בתי ספר. אני אישית למדתי בבית ספר החקלאי אליאנס. הדבר היחיד שהיה חסר הוא גנים. בהיותי ילדה לא חגגתי יום הולדת מאותה הסיבה שאמי נפטרה ואבי עבד רוב היום. אבל כיום ילדי ונכדי חוגגים לי יום הולדת.

בילדותי שחקנו הרבה משחקים כמו מחבואים, קולמיר שכיום שמו הוא "פרה עיוורת", סביבונים, 5 אבנים, חרוזים, חמר ועוד. בילדותי עברתי המון אירועים – חלקם משמחים, וחלקם פחות. האירוע העצוב ביותר שקרה בילדותי הוא כמובן פטירת אמי. האירוע המשמח ביותר היה ניצחון בתחרות מול כל ילדי מרוקו. כפרס קיבלתי 4 שנים של לימודים חינם בתיכון.

סיפור עלייתי

עליתי לארץ בתאריך 29.11.1964. כשעלינו מקזבלנקה לצרפת הציונים באו לעיר שלנו (דמנט), רשמו אותנו לעלייה לארץ ישראל ונתנו לנו 3 חודשים להתכונן. מכרנו את כל רכושנו, מכיוון שמלך מרוקו הכריז שאסור ליהודים להוציא כסף ממרוקו. עם כל כספנו קנינו סחורה על מנת לבזבז את כולו. הפלגנו לצרפת ושמו אותנו במחנה עולים. שם חיכינו 3 שבועות כדי שיקחו אותנו לארץ ישראל.

במוצאי שבת בתאריך 29.11.1964 בשעה 9:00 לקחו אותנו לשדה התעופה במרסיי. עלינו למטוס אל על ובבוקר הגענו לישראל. קיבלו אותנו יפה מאוד, הכינו לנו ארוחת בוקר ומשדה התעופה נסענו לנצרת עילית. הגענו בשנת מיתון (שנה ללא עבודה). באנו עם ארבעה תינוקות, נתנו לנו בית ברחוב גלבוע מול מפעל השוקולד.

חיינו ללא חשמל, מים, שירותים ודלתות למשך 6 חודשים. גנבו לנו את כל הציוד שקיבלו מהסוכנות. לא הייתה לנו עבודה, הייתה אז אפליה גדולה בין האשכנזים למרוקאים. לאשכנזים נתנו עבודה ולמרוקאים לא. מזלנו היה שמכרנו כל חודש את הסחורה שהבאנו ממרוקו כדי לקנות לילדים אוכל. הבאתי את כל הציוד הנדרש לישראל כגון: מכונת כביסה, מקרר ועוד, אבל לא היה חשמל כדי להפעיל אותו. היה לנו קשה מאוד, בעלי נכנס לדיכאון כי הוא היה עשיר במרוקו וכשעלה לארץ מצא את עצמו מוכר סחורה עבור אוכל. לאחר שנתיים-שלוש התחלתי לעבוד בהמון עבודות מזדמנות כדי להביא פרנסה הביתה. בהמשך נולדו לנו עוד ארבעה ילדים בארץ, ביניהם יעקב אבא של נועה (המתעדת). היינו משפחה מאושרת של זוג הורים ושמונת ילדיהם.

מנהגים מסורות וחגים בארץ

הגענו לארץ בחנוכה ומאוד רצינו להדליק נרות חנוכה, לא מצאנו מקום בו אפשר לקנות את הנרות והתעצבנו מאוד מכך. למחרת חגגנו את החג והדלקנו נרות במוצאי שבת. בתחילה לא הייתה לנו פלטת שבת כך ששמירת המצוות מאוד הקשתה עלינו. כדי להכין לילדי תה חיממתי את המים עם פתיליה. בשבת הראשונה שלנו בארץ ישראל בעלי הלך לבית הכנסת כמו שנהג לעשות במרוקו, ומחוץ לבית הכנסת בן אדם עישן. בעלי ראה זאת והתרגז מאוד, היות ובמרוקו כולם שמרו מצוות וגם הערבים כיבדו אותנו ולא עישנו בשבתות לידינו. מבחינתו יהודי המחלל את השבת אינו יהודי. לאחר מכן הרחנו בבניין ריחות של אפייה ובישול .דבר זה עורר את כעסו של בעלי עד כדי כך שהודיע לי שהוא רוצה לעזוב את ישראל ולחזור למרוקו, בה כולם שומרים מצוות. לכן הלכנו לסוכנות וביקשנו מהם לחזור למרוקו. כששאלו אותנו למה בעלי צעק והתלהם בטענה שיהודים מחללים בארץ את מצוות השבת.

מהסוכנות שלחו נציג שהסביר לנו שבביתנו נוכל לשמור את המצוות אבל מבחוץ לא נוכל לכפות על אנשים לשמור את השבת. בעלי היה נחוש בדעתו כי הוא חשב שאם נישאר בארץ ילדנו יגדלו וגם הם יחללו את מצוות השבת. רשמו אותנו לתוכנית בשם עולים חוזרים. לאחר שראינו שדבר לא מתקדם באנו שוב לסוכנות בטענה שאנחנו רוצים לחזור למרוקו והם ניסו לשכנע אותנו להישאר. הם טענו שבכל מקום יש את אותה התופעה שחוזרת על עצמה. לבסוף השתכנענו, והם הסכימו לתת לנו בית ברחוב בו יש יותר אנשים השומרים את מצוות היהדות (רחוב יודפת). שם באמת הרגשנו את אווירת החג והחלטנו להישאר שם.

במרוקו חגגנו את חג ה"מימונה" ועד היום אנחנו חוגגים ומציינים חג זה גם בארץ. החג האהוב עליי הוא פורים. במרוקו עשינו משתה גדול, התחפשנו ופורים היה החג היחיד בו היינו מקבלים דמי כיס, שיחקנו הרבה משחקים והחג היה מלא בשמחה. בנוסף לכך אני נולדתי בערב פורים.

 

הקמת משפחה וסיפור אהבתם של סבא וסבתא

הייתי בת 15 כשהתחתנתי. לא הכרתי את בעלי לפני חתונתי. זה היה שידוך שהתנהל רק בין המשפחות. לפני החתונה היה שבוע מלא של חגיגות לקראתה וביניהם ה"חינה". כשבני הבכור נולד הייתי בת 16. למדתי להכיר את בן זוגי לאט לאט ובמשך הזמן גילינו שיש לנו שפה משותפת וחינו יחדיו חיים טובים עד שבעלי נפטר. כיום יש לי 4 בנים ו-4 בנות. 30 נכדים ו-25 נינים. הם מבקרים אותי לעיתים קרובות, אני הולכת אליהם בחגים והם באים אליי. לאחר היציאה לגמלאות התנדבתי בביטוח לאומי במשך 8 שנים, עזרתי לקשישים ונהגתי ללכת למועדון פעמים בשבוע. כיום רוב הזמן אני נמצאת בביתי.

 

הזווית האישית

סבתא סימי: אהבתי לעבוד עם נכדתי. שמחתי לראות שסיפורי מעניין אותה. אהבתי לספר ולהיזכר בילדותי ולחלוק את סיפורי עם נכדתי. אני ממליצה לכל אחד ואחת לחוות חוויה זו עם נכדו.

הנכדה נועה: נהניתי לשמוע את הסיפורים ולראות מה עבר על סבתא שלי לפני הגעתה לארץ ישראל. אני חושבת שזו חוויה שלא תחזור על עצמה וממליצה לכולם לחוות אותה.

מילון

מימונה
מימונה-המִימוּנָה הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, ובעיקר יהדות מרוקו, הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חג (בישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג הוא במסורת יהדות מרוקו, אך סימוכין לחגיגת המימונה נמצאו רק החל מהמאה ה-18 . מסורת החג חודשה בארץ ב-1965. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מיטב מטעמים, ומיני מתיקה. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים לרוב ירוקים עם ניטים הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון גלימות מוזהבות רקומות ותרבושים צבעוניים, והוא כולל שירים, ברכות וריקודים. (ויקיפדיה).

חינה
חינה-חִינָה היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר לבן בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע וכסימן למזל טוב. (ויקיפדיה).

ציטוטים

”בילדותי עברתי המון אירועים, חלקם משמחים וחלקם פחות. האירוע הקשה ביותר היה מותה של אימי“

הקשר הרב דורי