מאגר סיפורי מורשת

שלום לכם, קוראים לי שמוליק רחימי, אני בן 70 ואני גר בחנתון. נולדתי בשנת 1947, שנה לפני קום מדינת ישראל, בעיירה בורגרד שבאירן.

השמות שלי

יש לי 2 שמות, כל ילד יהודי שנולד באירן מקבל 2 שמות. שם אחד יהודי, ושם אחד לועזי שיוכלו לקרוא לי בו בציבור. השם היהודי שלי היה שמואל, והלועזי היה עזיז. כשהגענו לארץ מחקו לי את השם הלועזי והשאירו רק את העברי. רחימי, שם המשפחה, הוא שם מדורי דורות, מקורו בתורה, ופירושו רחמים, בעל הרחמים, אדוני.

העלייה לארץ

אני אח לאילנה, עדנה, דינה וגולי (לפי הסדר). נולדתי אחרי אילנה האחות הבכורה. בן למלכה ונוריאל. עליתי לארץ בשנת 1957, כשהייתי בן 10, עם אחי, אחיותי, הורי וסבתי. עלינו משתי סיבות: ציונות, וגם בגלל מלחמת לבנון שהביאה גל אנטשמיות נוראי היה מסוכן לנו מאוד.

ההסתגלות בארץ

כשהגענו לארץ, הושיבו אותנו במעבורת איפה שהיום נמצאת בית שמש, אז הר-טוב. כל הישוב היה אולי 50-60  משפחות, לא היו מים, תשתיות, וחשמל. חיינו 8 אנשים חיים בדירת חדר של 40 מ"ר. כשרצינו ללכת לישון, היינו לוקחים את המזרנים, פורסים על הרצפה והולכים לישון כולנו. בבוקר היינו עורמים את כול המזרנים לערמה אחת גדולה וגבוהה, ומשתמשים בחלל בתור סלון ומטבח, מסתדרים עם מה שיש. להתקלח היינו מתקלחים פעם בשבוע, ביום שישי. כמובן שגם את המים היינו ממחזירים, אחרי שכולם גמרו להתקלח היינו שוטפים את הרצפה במים שנשארו, ואחר כך משקים את הגינה, אף טיפה לא התבזבזה לחינם.

להורי היו שני מוטיבים עיקריים שמלווים אותי עד היום: משפחה והשכלה

מכיוון שהיינו יחסית עניים ולא יכולנו לקנות ספרי לימוד, היינו הולכים אחר הצהריים לספריה הציבורים, ולומדים את כול הספרים בעל-פה. אחר כך עברנו למעברה, שמיקומה היתה באזור אבו-כביר. פעם בשנה היינו מעמיסים סירים, ופירוס, והולכים ברגל מאבו כביר (מקום המעברה), עד למקום שנקרא היום פארק הירקון. זה היה אירוע מאוד מיוחד עבורי, שהפך למנהג.

היינו עורכים ארוחה גדולה מאוד, וחגיגית, ושוהים במקום עד הערב ואז חוזרים הביתה, שבעים, עייפים, אך מאוד מאוד מרוצים. אני ואחי בקשר מצויין עד היום, כולם נשארו בארץ, ממשיכים לשמור מסורת, וללכת בדרכם של הורינו האהובים.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של ירדן רחימי  וסבא שמואל רחימי.