מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי לביא ואני ניצול שואה, בן 83 בעת הכתיבה של מסמך זה. מטרתו של המסמך הוא לתאר מספר אירועים בולטים ונקודות מסוימות במהלך חיי אשר גרמו לתפנית בהמשכם.

לידה וילדות

נולדתי בתאריך 22 בינואר בשנת 1937, להורי רבקה וזכריה ליבוביץ, אשר נישאו כשנה קודם לכן. הלידה התרחשה בדירתם השכורה  ברחוב CAMPODUCI, ברובע DUDESTI  אשר בעיר בוקרסט, בירת רומניה. בהיותי בן שלוש הורי עברו לדירה שכורה אחרת, ברחוב SPOITORI מספר ארבע עשרה בחלק אחר של אותו הרובע. כמובן שאין לי זיכרונות מאותה תקופה, למעט אירוע טראומטי שיתואר בהמשך. מאוחר יותר נודע לי מהורי כי בינואר שנת 1940, התרחשה התקוממות של המפלגה הפשיסטית הרומנית שכינוייה היה " הלגיונרים", בראשותם של קורנל קודריאנו והוריה סימה, אשר זכו לתמיכת ממשלת היטלר. יש לזכור כי בתקופת מלחמת העולם השנייה, רומניה הייתה בת ברית רשמית של גרמניה הנאצית. אותה התקוממות כוונה נגד ראש הממשלה הגנרל אנטונסקו, אך הוא דיכא אותם בעזרת הצבא שהוא עמד בראשו. למרבה הצער, בשלושת ימי ההתקוממות נרצחו באכזריות שלא תתואר, כתריסר יהודים אשר נתלו על אונקלים בבית המטבחיים והוצגו לראווה עם שחט "בשר כשר".

אנחנו ניצלנו ממעשי הפוגרום על ידי בעל הבית שבחצרו התגוררנו, ודיירים נוצרים נוספים מן השכונה. ביוני  שנת 1940 התרחשה בבוקרסט רעידת אדמה חזקה במיוחד, אשר גרמה, בין היתר להתמוטטות מלון שנבנה בעיר על ידי רשת קרלטון, ואשר גרם למותם של כמה עשרות אנשים שנקברו תחתיו. בעת הרעידה, אנחנו כמו גם כל יתר השכנים, יצאנו לחצר והחזקנו ידיים כדי לא ליפול. היה זה אירוע טראומטי שאני עדיין זוכר אותו על אף שבדרך כלל אין אפשרות לזכור אירועים מגיל שלוש. בגיל חמש רשמה אותי אמי,לגן ילדים, וזכור לי שבכיתי זמן רב באותו היום, כי לא הייתי רגיל להישאר בשום מקום ללא אמי. בגיל שש ותשעה חודשים, התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי UNITE. באותה עת מערכת החינוך כללה בית ספר יסודי בן ארבע כיתות, ולאחריו בית ספר תיכון בן שתים עשרה כיתות. תחילת הלימודים הייתה בגיל שבע. אך אבי, בקש וקיבל את עזרתו של קרוב משפחה, שהיה רואה חשבון  ידוע בקהילה היהודית, והוא הלך עמי למנהל בית הספר וערב לכך שאני מתאים להתחיל ללמוד, ואכן לא אכזבתי. בכל שנות לימודי בבית ספר זה הייתי התלמיד המצטיין בכיתה, וקבלתי את הפרס הראשון. כמו כן, הצטיינתי בהתעמלות והמורה למקצוע זה, שעבד גם במכבי בוקרסט באותו התחום, מינה אותי לראש קבוצת ההתעמלות לילדים בגיל עשר של מכבי בוקרסט. עם תום לימודי בבית ספר זה רשמו אותי לתיכון "קולטורה" המסחרי (להבדיל מתיכון אחר בשם זה אך ללא התוספת הזאת). אגב, שניהם היו בבעלות  יהודית. עלי לציין, כי במבט רטרוספקטיבי, היה זה מצב חריג שבמהלך המלחמה והשואה, פעלו בבוקרסט בתי ספר ובתי כנסת יהודים, ללא הפרעה ניכרת. בתום שנת הלימודים הראשונה בתיכון, שם קבלתי רק פרס רביעי, הממשלה החליטה על רפורמה במערכת החינוך, שבמהלכה בוטלו בתי הספר הפרטיים וכולם הלכו לבתי ספר ממלכתיים. אותי רשמו לבית הספר היסודי "לוקץ'. עם זאת יש לציין, שעדיין הייתה הפרדה בין המינים ושם למדתי שתי כיתות ו'-ז' אשר, בסיומן ביוני שנת 1950 קבלתי תעודת סיום של בית הספר היסודי.

המשפחה שלי

כאן המקום לפרט על המשפחה הקרובה שלי משני הצדדים. אבי היה סוחר מסחרי זעיר שעיקר פעילותו הוא ביצע באזור המסחרי של בוקרסט, ליתר דיוק ברחובות לפסקני גברובני. שם היו רב חנויות הטקסטיל וההלבשה. אמי הייתה עקרת בית. אבי למד רק כתות אחדות, אך אהב לקרא הרבה והיה מעין "אוטו-דידקט". את הסבא שלי מצד אבי לא זכיתי להכיר, כי הוא נפטר לפני שנולדתי. וכמנהג יהודי אירופה אני נקרא על שמו (הרמן שזה תרגום של צבי). סבתי מצד אבי הייתה חנה ליבוביץ, והיא זכתה לאריכות ימים, יותר משמונים שנה, וקבורה. בישראל. להם היו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת אחת. האח הבכור היה לאון (אריה), שהיה רב מלצרים במלון דן תל-אביב, ודיבר שלוש עשרה שפות שונות אותן למד משמיעה בלבד. לליאון הייתה רק בת אחת, שמה בלה שנפטרה בגיל שמונים ושש בישראל ולה שנימ ילדים, בן ובת. הבן השני היה משה, הוא נפטר בגיל חמישים ושש מבלי שהקים משפחה משלו. הבן השלישי היה אבי, זכריה שהוליד רק ילד אחד אותי. הבת הייתה הצעירה מביניהם בשם פני (ציפורה), והיא זכתה לאריכות ימים נפטרה בגיל תשעים ושש בתל-אביב.

ההורים של אמי, היו סבא דוד שנליכט וסבתא שפרה. סבי היה ספר ועבד כעצמאי במיוחד ,בבית החולים "קאריטס " בבוקרסט. הוא היה מעין דמות של מנהיג, והיה מאד מקובל בשכונה בה הוא גר בקרב היהודים. כמובן, שנהגו לבוא אליו להתייעצות ובוררות. הוא נפטר בגיל שישים וארבע בחודש ינואר בשנת 1944, סמוך ליום הולדתי השביעי. סבתא שפרה, נפטרה בגיל שמונים וארבע וזכתה לרקוד בחתונה שלי בשנת 1961. להם היו גם ארבעה ילדים. בן אחד ושלוש בנות. הבת הבכורה הייתה בטי אשר נישאה ליצחק גרינברג ולהם היו שלושה ילדים: יעקב (פויו), שלום (שולי) וציפורה (פליצ'יה). יעקב וציפורה נישאו וילדו ילדים, בעוד ששלום היה רווק כל חייו אך זכה, לאריכות ימים יותר מכל הגברים האחרים במשפחתי, חוץ ממני (הוא נפטר בגיל 81.5). האחות השניה הייתה אידה שכאמור לעיל, הייתה חשוכת ילדים. הבת השלישית הייתה אמי רבקה ,ואילו הבן היחיד של סבתי היה יעקב שהיה נשוי שלוש פעמים. היו לו שני בנים, אחד מכל אחת מנשותיו הראשונות. אציין כי כל המשפחה שלי משני הצדדים עלו לישראל.

העלייה לארץ

בינתיים, הורי הגישו בקשה לעליה לישראל וביום 03 ביולי  שנת 1950 עלינו על האונייה "טרנסילבניה", אשר נכנסה לנמל חיפה ביום 23 ביולי  בשנת 1950, ואנחנו הפכנו לעולים חדשים במדינת ישראל בת השנתיים. יחד עמנו עלתה גם אחות אמי אידה ובעלה שמואל (סנדו) בלאו. ירדנו מן האונייה ועברנו למחנה העולים שער העלייה, אשר בכניסה הדרומית של העיר חיפה. שם שהייו במשך שבועיים, ולאחר מכן הועברנו למחנה העולים בעין שמר אשר ליד פרדס חנה. המחנה היה קודם לכן מחנה צבא בריטי, ובו צריפים גדולים, בהם התגוררו כארבעים איש בכל אחד מהם. אנחנו קבלנו מיטות בחלק של צריף בו שוכנו עשרה אנשים. כאן רכשתי את החבר הישראלי הראשון. היה זה ילד בגילי, בן העדה התימנית. הוא ידע עברית ואני לא, ואיני זוכר כיצד דברנו,אבל עובדה היא שתקשרנו. הוא התגורר עם משפחתו בחלק אחר של המחנה באוהל. אני התגוררתי בצריף, אבל ללא פרטיות, כי היינו עשרה אנשים שרובם זרים זה לזה. הוא התגורר באוהל אבל בהיותם משפחה גדולה קבלו אותו רק לעצמם. אז למי היה טוב יותר? זה כנראה ענין של טעם

לאחר כשבועיים הגיעה לבקרנו דודה שלי, אשת אחי אמי, אשר התגורר בעיירה מגדל גד. היא שכנעה אותנו לעזוב את מחנה העולים ולבוא לגור לידם בבית של נטוש. עיירה זו נוסדה על עיירה ערבית בשם מג'דל, אשר תושביה עברו לעזה. לימים, היא שמשה את הגרעין עליו הוקמה העיר אשקלון של היום. כתוצאה מכך, נאלצנו לוותר על הזכות לשיכון ולאבי הייתה עד יום מותו תעודת עולה עם כתובת" לא קבל דיור". בעיירה היה רק בית ספר יסודי אחד, בן שבע כיתות, בניהולו של "זרם העובדים" ההסתדרותי. אותי שבצו בכיתה ו'. מדוע? כי לא ידעתי עברית. במהרה ראיתי שעברית אני לא אלמד שם וחיפשתי דרך לשפר את העובדה הזאת. יחד עם חבר בשם יעקב, גם הוא יוצא רומניה, החלטנו, על דעת עצמינו, לפנות לסוכנות היהודית בעיר (שעסקו בקליטת עולים באותה תקופה), לעזור לנו להגיע לקבוצת נוער בקיבוץ כלשהו. שם שמחו על פניתנו,וללא היסוס הפנו אותנו למחנה עלית הנוער באחוזה, אשר על הר הכרמל. הורינו לא התנגדו ונסענו לשם. כעבור חודש הודיעו לנו, מצאו עבורנו קיבוץ שמוכן לקלוט אותנו בחברת הנוער שלו. היה זה הקיבוץ כפר הנשיא אשר בגליל העליון, ליד העיירה ראש פינה.

תקופת הקיבוץ

קיבוץ כפר הנשיא היה אז קיבוץ צעיר שנוסד שנים אחדות קודם בואנו. חבריו היו יוצאי ארצות אנגלו סקסיות וצרפת. הילדים שלהם היו קטנים ולכן בקשו לקיים חברת נוער בגילנו, כדי שתשמש עתודה לקליטה עתידית, וגם כוח עזר בעבודות שונות במשק. קבוצת הנוער מנתה כשלושים ילדים, שכמחציתם היו יוצאי רומניה ומחציתם האחרת היו יוצאי עירק. להשלמת הפסיפס החברתי, הייתה גם בת אחת מפולניה ובן אחד ממרוקו. יעקב ואני נקלטנו די מהר. לאחר מספר חודשים הגיעה לקיבוץ דרישה של הגדנ"ע, לשלוח שלושה בנים ובת אחת לקורס מ"כים שלהם. יעקב, אני והילד ממרוקו וגם הילדה מפולניה, נבחרנו למטרה זו ויצאנו למחנה דמון ( שכיום משמש כבית כלא).בקורס כל הלך טוב , אלא שכשבועיים לפני סיום הקורס השתתפתי בשיעור ספורט, שם תרגלנו קפיצה מגג נפלתי לא טוב ויד ימין שלי נשברה. הייתה זו פציעה ראשונה מתוך חמש עתידיות במסגרת צבאית-ביטחונית שאני עתיד לעבור. הועברתי באמבולנס לבית חולים הצבאי בחיפה, שם גובסה ידי, לא לפני שהרדימו אותי בהוראת הרופא, אשר חמל עלי שלא אחוש כאבים. חזרתי בסוף אותו שבוע לקיבוץ, והמשכתי בפעילות החינוכית שם, עד שהסירו את הגבס מידי ויכולתי גם לחזור לעבודה. הכל היה בסדר אלא שבערך תום חצי שנה להיותי שם הגיעה אמי והחזירה אותי הביתה. כולם הצטערו על כך, כולל אני אך, התנחמתי שלפחות השגתי את  המטרה העיקרית שלשמה באתי לשם,ללמוד עברית.

חזרה למגדל גד

לא ידעתי כיצד להמשיך את חיי במגדל גד וחשבתי להתחיל לעבוד, אך מנהל בית הספר אשר הכיר את אמי הודיע לה,  שהוא פתח שם כיתה ח' ואם אני רוצה אני יכול להתחיל. קפצתי על ההזדמנות והתחלתי ללמוד שוב בבית הספר של זרם העובדים. המחנך שלנו היה ניסים ז'אן (לימים מנהל מחלקת החינוך באשקלון), אך לצערנו הוא חלה ונעדר רב השנה. אז איך למדנו? היינו באים לכיתה ומלמדים את עצמנו על ידי עבודות שעשינו. לבסוף, סיימנו את השנה איכשהו וזכינו לתעודת סיום של בית-ספר יסודי במדינת ישראל. כאמור לעיל, כבר הייתה לי תעודת סיום כזאת, מרומניה. אז כעת היו לי שתיים כאלו. מיד עם סיום הלימודים הורי החליטו לעבור לתל-אביב, ומצאו דיור בבית של רכוש נטוש במה שהיום מכונה יפו העתיקה. אז קראו לזה "השטח הגדול", והכינוי זכה להנצחה ביצירות ספרותיות ומוזיקאליות מפורסמות כגון "קזבלן" ועוד. שוב חשבתי להתחיל לעבוד אך דודתי אידה, שהייתה חשוכת ילדים הציעה לי לעבור לגור עמה ועם בעלה בעיר הרצליה, וללמוד בתיכון המקומי. כמובן שהסכמתי מיד.

התיכון בהרצליה

התקבלתי ללימודים בתיכון המקומי שם נתקלתי בקשיים עקב גילי "הגבוה, הייתי כבר בן חמש עשרה אבל ,כשהפקיד הרושם ראה שיש לי ציון "מצוין"במתמטיקה, הוא הסכים מיד בציינו, שלאף אחד מבוגרי בית הספר היסודי בעיר אין ציון כזה. התחלתי אפוא ,ללמוד בכיתה ט' של בית ספר התיכון בעיר הרצליה. גם כאן הייתי בין התלמידים הטובים בכיתה. עם זאת ראוי לציין, כי במשך כל שנת הלימודים שלי שם לא הצלחתי ליצור חברות עם אף ילד או ילדה מהכיתה. הם התייחסו אלי בכבוד בשל הצלחתי בלימודים, אך מבחינתם הייתי "זר" כלומר, עולה חדש שמקומו לא בחברתם. אף אחד מהם לא טרח להזמין אותי לבקר בביתו, או להיפגש עמי לאחר הלימודים, גם לא למטרת עזרה בלימודים. לכן, נאלצתי להסתפק בחברים יוצאי רומניה שהכרתי בעיר אך, לא למדו בתיכון אלא עבדו כדי ללמוד מקצוע. בסוף אותה שנה הודיעה לי דודתי שאינה יכולה עוד לארח אותי וחזרתי הביתה להורי.

העבודה בהוצאת הספרים "דביר"

התקבלתי לעבודה בהוצאת הספרים דביר שנוסדה על ידי חיים נחמן ביאליק ורבניצקי ועבדתי שם במשך כשנה עד מועד גיוסי לשירות סדיר בצה"ל. במסגרת עבודתי הכרתי אנשים חשובים רבים מתחום הספרות כגון: אברהם שלונסקי, ש. שלום, אנדה פינקרפלד-אמיר, מרים ילין-שטקליס, נחום גוטמן, ד"ר חיים גמזו, יצחק למדן, יהודה שרת, יחיאל דינור (ק.צטניק) ד"ר יומטוב (יוטה) לוינסקי, ד"ר יוחנן טברסקי, יחיאל לוריא כמו גם את הנכד של רבניקצי, האח של ביאליק ומניה אלמנתו.

הגיוס לצה"ל

רציתי לשרת בחיל הים אך לא היה לי סיכוי להתקבל ולכן בחרתי להתנדב לצנחנים. ביום שמונה בנובמבר בשנת 1954 התגייסתי  לצה"ל ואני רק בן שבע עשרה ותשעה חודשים. הקבוצה שלי הייתה מחלקה שמונה של פלוגה ג' שהייתה מופקדת על אימון הטירונים בגדוד 890. מפקד הפלוגה היה רב סרן טוביאס מרסל. במהלך האימונים נפצעתי ברגל שוב במהלך שיעור ספורט (פציעה שניה מתוך חמש). כתוצאה מכך נאלצתי לצאת מהמסלול הקרבי.עם זאת לא רציתי לעזוב את היחידה, וביקשתי להיקלט בסגל המנהלי. תחילה שובצתי כפקיד פלוגתי, אך לאחר מספר חודשים רב סרן מרסל מונה לסמג'ד והוא מינה אותי לפקיד הראשי של הגדוד. כמו כן לאחר  שהרגל הבריאה ביקשתי וקיבלתי רשות להצטרף לקורס צניחה אותו סיימתי כחניך מצטיין ונבחרתי על ידי המדריכים לצנוח הראשון מכל המטוס בצניחה הראשונה, כמו גם בצניחת הלילה. בתום השירות הסדיר שובצתי באותו התפקיד בגדוד המילואים של ותיקי הצנחנים שנשא את השם גדוד 28 .שירתתי בו עד סוף שנת 1969 כאשר הועברתי לגדוד 7097 בחיל התותחנים, שם שרתתי באותו התחום ופרשתי משם בשנת 1984 כאשר בידי מינוי קבוע של שליש גדודי בתקן סרן. בשנת 1989 שוחררתי כליל מן השירות בצה"ל. במהלך שירותי היו לי עוד שתי פציעות, שתיהן תחת אש אויב ולמרבה המזל שתיהן היו קלות.

עבודה ומשפחה

עבדתי בין השנים 1957 – 1975,במקומות שונים, בין השנים 1978- 2002 במשרד משרד הביטחון למדתי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית, תואר שני באונברסיטת תל אביב. עוד תואר שני מן הטכניון של פלורידה בארצות הברית בניהול חוזים ורכש, דיפלומה לסיום הקורס הלוגיסטי הבכיר  של צבא ארצות הברית. תואר שלישי במנהל עסקים ולוגיסטיקה מאונברסיטת ניופורט ביץ' בארצות הברית והשתלמויות שונות. נשוי לבטי וייס משנת 1961, יש לנו שלושה ילדים ( רם, דוד, רבקה), וכיום גם שמונה נכדים.

הזוית האישית

זיו: הרגשתי שהכרתי את סבי יותר טוב וכך למדתי עליו יותר.

סבא צבי:  כתיבת התמצית של אירועים שקרו לי במהלך חיי, טותה עשיתי יחד עם נכדי זיו לביא הענקה לי חוויה חדשה שלא דמתה לשום דבר קודם לכן. אני מציין בסיפוק רב שנהנתי מכל רגע של הכתיב המשופת עם נכדי כמו גםמחברתו ומשתוף הפעולה בנינו במהלך המפגשים אורגנו על ידי צוות התכנית של בית הספר.