מאגר סיפורי מורשת

חלפו 65 שנה והזיכרונות עדין טריים , לכאורה קרה הכול רק אתמול.השנה הייתה 1948

אני ילדה בת 14 מתבשרת בידיעה המרעישה והמשמחת ביותר, שקיבלנו  מדינה .

באותו קיץ יצאתי בפעם הראשונה למחנה בחברת ילדים יהודיים, מטעם התנועה הציונית "גורדוניה מכבי הצעיר ".  קישור לסרט על תנועת הנוער " גורדוניה מכבי הצעיר"

(סרטו של נתן גרוס, פולין 1947).  הגיע  שליח מהארץ ובהזדמנות זו  שמעתי בפעם הראשונה את צלילה של השפה העברית. השליח סיפר לנו המון על הארץ, הקיבוצים, מושבים ועל החיים בכלל. אנו הילדים שניצלנו מתופת השואה הלהיב הרעיון לעזוב את הגולה ולעלות למדינתנו , לישראל. הקושי התעורר לגבי פרדה מאמי האהובה .

עברו שלוש שנים מאז , שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. האסון שמשפחתי נספתה, הייה קשה מנשוא.

איבדתי את היקרים שלי ביותר, כולל אבא ואחי.  לא ידעתי איך להתמודד עם האבידה. 

אני ואמי נותרנו תלויות אחת בשנייה ללא יכולת להיפרד.

לקח כמעט שנה לשכנע את אמי לאפשר לי לתת לעלות ארצה. התנאי הייה שבתום סיום התקופה

בחברת עלית הנוער, כעבור שנתיים, אחזור. האופוריה, שאחזה בי לא ידעה גבולות והכנות היו מרובות.

החשש היחידי שכונן בי הייה, שכל רגע  הגבול עלול להיסגר ולא  תהייה אפשרות לעזוב את גבולות צ'כוסלובקיה.

 

לבסוף כשנה אחרי קום המדינה הגעתי לחופי הארץ.  ברגע רדתי מן האנייה  חשתי אושר עילאי.

תחושתי הייתה שהגעתי הביתה.  הביאו אותנו לקבוץ חוליות (שדה נחמיה ) . הכול הייה חדש עבורי.

החיים, הילדים, העבודה. הייה קשה ללמוד  ולהסתגל. העבודה בשדה הייתה מפרכת תחת השמש הקופחת.  זיכרנות השואה דהו מעט והרגשה של שייכות הופיעה. האהבה לארץ ולחופש היו חשובים במיוחד.

החיים לימדו לעצמאות ותרמו לחוסן . הדבר היחיד, שהטריד והציג יום ולילה, היו הגעגועים לאמי, געגועים

שלא נתנו מנוח. המכתבים בייננו התחלפו במהירות מסחררת. בכל מכתב התחננתי, שתבוא.

היא בכל מכתב ניסתה לשכנע אותי לשוב  בטענה, שרופאים לא ממליצים לה לחיות בארץ חמה כל כך.

כך עברה שנה ומחצה.

תשובה למכתב זה לא הגיע. כעבור מספר שבועות הגיע מברק. " יצאתי לדרך " !

את השמחה שאחזה בי , היא אתי עד היום. לבסוף הגיעה הבשורה שחיכיתי לה בכיליון עיניים. " הגעתי " .

לא ניתן הייה לפענח לאן . לא הייה לי מושג איפה להתחיל בחיפושים .

יצאתי לנסיעה ארוכה מגליל עליון בדרכים לא דרכים . המקום הראשון הייה " שער עליה ". מקום ענק בגודלו , זרוע אהלים. עיר אהלים ללא סוף. לאחר מאמצים נכנסתי והתחלתי לסרוק אוהל , אוהל . היום עמד להסתיים והחשכה נפלה. העיפות נתנה את אותותיה. לא ראיתי טעם להמשיך הלאה. חשמל לא הייה בנמצא , הבנתי שבעלטה זו ,

מאמצי לא ישאו פרי. גמלה בליבי החלטה , לנסוע לנהרייה ולהעביר את הלילה אצל דודתי , על מנת להמשיך 

למחרת בחיפושי. האוטובוס הביא אותי מאוחר בערב , לתחנה המרכזית בנהרייה. דרך החלון ראיתי לפתע

את אמי , רעד אחז בכל גופי . הרגע הזה אשא בליבי כל ימי חיי . אמי סיפרה לי שעמדה בתחנה כל שעות היום וחיכתה לי. היינו שוב יחד. יותר לא נפרדנו. שום קושי או מכשולים בארץ החדשה לא היו קשים , ידענו שנעבור אותם יחד. החיים בארץ העניקו לנו ,  חיים חדשים  ! 

עתה אני גמלאית, תושבת רמת גן למעלה מחמישים שנים בעיר אני מתנדבת בטלוויזיה הקהילתית 

שמעתי על התוכנית של הקשר הרב דורי ושמחתי להצטרף במיוחד שמחתי שזה מתקיים בבית ספר "עליות" מאחר ושביה"ס  זה קרוב ללבי שתי בנותיי שהן כיום כבנות 40 למדו בבית ספר זה והשרשרת נמשכת ההנאה כפולה התוכנית נתנה לי ידע בסיסי במחשב ובשימוש באינטרנט.התוכנית חשובה ועוזרת למבוגרים להתגבר על החששות והפחדים מהטכנולוגיה החדשה.תלמידי כיתה ז' גילו אורח רוח ללמד אותנו ולשמוע על הבעיות שעמדו בדרכנו,הגמלאים נהנים פעמיים מהנתינה וגם מהקבלה .

התלמידים היו קשובים והובילו אותנו צעד אחר צעד בלימוד המחשב, במסגרת התוכניתתעדנו יחד צעירים ומבוגרים את סיפורי הקמת המדינה ועלייתנו ארצה כל אחד מהזוית האישית שלו. חזרנו 60 שנה אחורה .השרשרת נמשכת כמסורת בבית הספר עליות !