מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שיסופר, מועלה מתוך זכרון של סבא חיים שלי שנולד בשנת 1895 בתג'ורה שבלוב.

חלק מהסיפור מתועד בביתי באמצעות תמונה מרהיבה שצולמה ומוכיחה כי "אין אהבה כמו אהבת אב לבתו". הסיפור כפי שסופר ע"י המספר האלוף" סבא חיים שלי" או כפי שכולם כינו אותו" שי'ח חיים".

עם קום מדינת ישראל כינס המלך הידריס, את מנהיגי הקהילה היהודית והודיע להם כי לא יוכל להמשיך ולהגן על בני קהילתם בלוב מפני הפורעים המקומיים ולכן הציע להם לקום ולעבור לארץ ישראל.

סבא חיים, שכונה "שי'ח חיים". דאג לבתו, ראליה, אימי היקרה ושלח אותה באוניה הראשונה שהפליגה לארץ הקודש בשנת 1949 יחד עם אבי, משה ארביב ובנם בן חצי השנה, יוסי. העולים החדשים הגיעו כמו כל העולים בימים ההם למחנה מעבר בעתלית ומשם  למעברה במושב בן זכאי שבשפלה.

אבא שלי החל לעבוד בחקלאות באזור. בשל חריצותו הרבה  בזמן שעבד בקבוצת יבנה הוצע לו ולמשפחתו להצטרף כחבר מן המנין, צעד מאד חריג בימים ההם, מאחר וחברי הקיבוץ היו רובם עולים מאירופה ובימים ההם " לא ערבבו" ביניהם עולים מארצות ערב.

הדבר נודע לחמו, "שיח חיים" שנשאר עם בני משפחתו אי שם בלוב, מאחר וסבא היה מפעילי ומנהיגי הקהילה, כי בתו האהובה ,("לולי" כך כינה סבי את אימי וכך המשיך גם גם אבי אחריו) תעבור לגור בקיבוץ והשמועות אמרו כי בקיבוץ ילדים ישנים בנפרד מהוריהם אוכלים בחדר אוכל משותף והוא חשש כי אורח חיים זה לא מתאים לתפיסת עולמו.

הוא מחליט לעשות מעשה, מניח לעסקיו הענפים ולמשפחתו שנותרה בלוב , עולה לאוניה הבאה שמפליגה לארץ ישראל יחד עם פעיל הסוכנות היהודית מר דובדבני ואיש הקשר הלובי, זוארץ  ומפתיע את  חתנו, בתו ונכדו האהוב כשהוא מתייצב במעברה במושב בן זכאי.

מגיע ומטיל וטו: "אתם לא תעברו לגור בקיבוץ!"

כמובן שלא היה מי שיערער ויטיל ספק בסמכותו ובני משפחתו, משפחתי נותרו לגור במושב.

לאחר שהבטיח את הדבר ורגע לפני ששב לארץ הולדתו הוא מצטלם עם בתו ונכדו , מזכרת וגלולת הרגעה לסבתא חנה, אשתו  תצלום שמשקף את חייה של בתם " לולי" בארץ הקודש. ושי נוסף הוא מספיק לרכוש לסבתא חנה שלי, שתי פתיליות.

עם שובו ללוב מתארגנת המשפחה כולה ועולה לארץ ישראל בשנת 1951 יחד עם בנו ברוך ובתו ניצה.

הזוית האישית

אין כמו האהבה של אמא , אבל של אבא יותר !