מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקי (מיכאל) קיסרי (קיסלר). נולדתי כבר בארץ בשנת 1950, כיום אני גר ברעות. אני נשוי לאישה מדהימה, רבקה, שהיא הסבתא של מאיה הנכדה המקסימה. אני אבא של עמית ועדי, שהיא האימא של מאיה, הנכדה המתעדת את סיפורי.

הוריי עלו לארץ עם הקמת המדינה מצ'כיה. שניהם ניצולי שואה. הם הגיעו למעברת נווה דוד בחיפה. אחי הגדול נולד בצ'כיה ועלה בגיל 9 חודשים. זו הייתה תקופת הצנע ואבא שלי מצא עבודה במחצבה של כפר יחזקאל, לשם עברו לגור. לאחר שנולדתי עברו ההורים לקיבוץ דגניה א' שם השתלבו עם ותיקי היישוב וגם למדו עברית.

בקיבוץ אימא שלי הייתה גננת. תקופת הילדות בקיבוץ הייתה מאד מאושרת, חסרת דאגות וכיפית. שכבת הגיל שלי הייתה קטנה יחסית אבל מגובשת.

איך למדתי לשחות בירדן? יום אחד, בגיל 3, הייתי על גלגל הגומי (צמיג מנופח) והחלטתי לבדוק מה קורה אם מורידים את הידיים מהגלגל. לפי חוקי הפיזיקה פשוט טבעתי אבל למזלי חבר קיבוץ בשם שלום (האיש שזרק את בקבוק המולוטוב על הטנק בשער דגניה ועצר אותו) ראה אותי מהגדה השנייה, שחה במהירות ושלף אותי החוצה. מאז כנראה אין לי פחד מהים.

באמצע כיתה ה' עזבנו את הקיבוץ ועברנו לחיפה, לשכונת הכרמל הצרפתי. למדנו בבי"ס "רמות" ברמת שאול, מרחק הליכה לא קטן. אבל רכשתי חברים חדשים, הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד והחיים היו טובים אם כי ממש לא עשירים כלכלית. שתי המחנכות שלי ביסודי, רות אשכנזי ורות מילר, היו מורות לחיים.

בכיתה ט' הלכתי ללמוד בביה"ס לקציני ים בעכו, במגמת מכונאות ימית. בימים ההם היה חשוב שיהיה גם מקצוע. התקופה בקציני-ים בעכו הייתה הכי משמעותית ועיצבה אותי לכל החיים. אני לא זוכר כמעט אף אחד מהמורים אבל המנהל, אלוף שמואל טנקוס, מפקד הקדטים (צוערים) יענקל'ה ניצן והמדריכים החברתיים (משה ושלמה שגב, מיכה סלק ז"ל ודוד לוי ז"ל) היו הכי משמעותיים. חוץ מהלימודים, האחריות והחוויות של ההפלגות כמכונאי הראשי של ספינת ביה"ס בארץ ולחו"ל היו מעצבות ומדהימות.

משם המשכתי בטבעיות לקורס חובלים בחיל הים אבל התעקשתי להצטרף למגמת השייט, למסלול הפיקוד בחיל הים. בסיום קורס מאתגר שנמשך שנתיים וחצי, הצטרפתי לשייטת הצוללות למרות שכל מפקדיי עשו כל מאמץ שאבחר דווקא בסטי"לים שזה עתה הגיעו משרבורג בצרפת. הצינור השחור מתחת למים היה קסום ומאתגר. במסגרת השרות בצוללת, כקצין צעיר מאד, יצאתי לפיקוד על פלוגת הדבורים בחיפה. הפלוגה החדשה יחסית הייתה אחראית על הביטחון השוטף בגזרת צפון המדינה ומניעת חדירות פעילות חבלנית מהים. משימה קשה ומאתגרת.

בתקופה הזו עסקנו גם במשימות ציוניות מהמעלה הראשונה. לקחנו חלק במבצעים חשאיים להברחת ולהעלאת יהודים מסוריה למדינת ישראל. במידה רבה אפשר לראות את הפעילות הזו כגולת הכותרת בשירות שלי, על אף שבהמשך עשינו דברים מדהימים בכל רחבי הים התיכון שהשתיקה יפה להם.

במלחמת יום הכיפורים הצטרפתי לדבורים במפרץ סואץ, ובהמשך כסגן מפקד הבסיס שהוקם בא- טור ונועד לשמור על נתיבי שייט חופשיים במפרץ.

מיד אחרי המלחמה התחתנתי עם רבקה (לבית ברסלר) ושנה לאחר מכן נולדה הבת הבכורה, עדי, אימא של מאיה.

בשנת 1975 נסענו לאנגליה להביא את הצוללת "גל" שנועדה להחליף את דור הצוללות הישן, דוגמת ה"דקר". נסעה איתנו גם עדי בת 14 חודש.

לארץ הגענו עם הצוללת ממש יום לפני יום ההולדת של עדי. אבל עדי, ילדה ג'ינג'ית ודעתנית, שלא ראתה אותי חודש וחצי, די כעסה ולקח זמן עד שנרגעה, נצמדה אלי, על הכתפיים ולא עזבה…

בשנת 1978 נולד לנו הבן עמית, אח קטן לעדי. ההתרגשות הייתה גדולה וכבר בבית החולים רמב"ם הרופא נתן לעדי להחזיק את עמית בן היומיים והאושר היה גדול.

כשעדי נולדה הייתי בהפלגה בצוללת אבל כאשר נולד עמית במוצ"ש כבר לא ויתרתי על החוויה להיות בלידה, יחד עם הרופא המיילד (ד"ר איציק זיידס) שבמילואים היה רופא אצלי בצוללת.

אחרי הפיקוד על ה"גל" יצאתי ללימודים באוניברסיטת "בר אילן" ועברנו לגור בראשל"צ במשך שנתיים. בגמר הלימודים חזרנו לקריית ביאליק כדי להיות קרוב לבסיס חיפה, שם הייתי מפקד הסטי"ל "מולדת". אחרי שנתיים עברנו להתגורר בכפר סבא כדי למנוע מעברים נוספים למשפחה. בשנת 1983 קיבלתי את הפיקוד על שייטת הצוללות עד שנת 1987.  זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית בה ראיתי את

המשפחה מעט מאוד, בעיקר בסופי שבוע.

בקיץ שנת 1987 יצאתי שוב ללימודים, לתואר שני ב"בר- אילן". אז גם הצטרפנו לפרויקט המגורים ברעות, אליה עברנו בשנת 1991.

אחרי הלימודים הושאלתי לתעשייה האווירית למשך שלוש שנים ומשם יצאנו כל המשפחה לגרמניה, לנהל את פרויקט צוללות ה"דולפין". גרנו בעיר המבורג והילדים למדו בביה"ס הבינ"ל שם.

גם זו הייתה תקופה מאוד מורכבת, גם בעבודה כי הפרויקט נפרש על שלוש יבשות והרבה מדינות ובגרמניה בשתי מספנות מרוחקות 450 ק"מ אחת מהשנייה, וגם הקליטה בארץ זרה לא הייתה פשוטה. אבל ללא ספק מעניינת ומאתגרת. מצד שני יצאנו לא מעט לטיולים ברחבי אירופה וגרמניה. כיף גדול.

אחרי שנתיים בגרמניה עדי חזרה לשרת בצבא, בחיל הים במיספן המודיעין. מפעם לפעם הגיעה לחופשה אלינו בהמבורג.

בשנת 95' ערכו הגרמנים טקס 50 שנה לשחרור מחנה "ברגן- בלזן", המחנה ממנו השתחררה אימא שלי ובו קבורה אימא שלה, סבתא שלי, בקבר אחים. סבתא חלתה בטיפוס שבועיים לפני השחרור ולא זכתה.

הגרמנים אספו והביאו את כל הניצולים שעדיין בחיים והביאו אותם על חשבונם מכל העולם.

אימא שלי התעקשה שאגיע לטקס במדים, אל"מ בצי הישראלי, כמה סמלי. על הנושא הזה היה מאבק גדול כי הקב"ט בשגרירות חשב שהסיכון גדול מדי ונאלצתי לערב את מפקד חיל הים עמי אילון שהבין את המשמעות ופסק שההופעה במדים נכונה וראויה.

כשהגענו למחנה עמד בשער צנחן גרמני וכשראה קצין במדים הזדקף והצדיע בדום מתוח כמו שרק גרמנים יודעים. לא מבין למה ואיך אבל מצאתי את עצמי עובר לא פחות מעשר פעמים מולו כדי שיצדיע לנכד של סבתא שהעם שלו רצח במחנה הזה לפני 50 שנה. סוג של נקמה מתוקה.

בכלל, היחסים עם הגרמנים היו מורכבים מאוד בעיקר על הרקע של היותי דור שני לשואה. אבל דווקא מהחבר הכי טוב שלי במספנה, העו"ד שלהם שהוא גם בן גילי, נמצאה הנוסחה הגואלת כאשר אמר לי פעם שהם בהחלט לוקחים אחריות אבל לא מוכנים לקחת אשמה. נכון, הם נולדו אחרי המלחמה.

בשנת 1996, אחרי השקת הצוללת הראשונה "דולפין" חזרנו לארץ, לבית ברעות. לאחר חמישה חודשים עמית התגייס לקורס טיס.

שנה לאחר מכן השתחררתי מצה"ל והחלטתי ללכת לחינוך. התמניתי למנהל ביה"ס להנדסאים של אוניברסיטת ת"א. "מפעל" גדול של כ- 4000 תלמידים. במילואים היה לי הכבוד להצטרף לצוות החיפושים של הצוללת "דקר". בעבודה מאומצת מאוד נמצאה הצוללת האבודה ביום שישי 28.5.99, בעומק 2.9 ק"מ על נתיבה לחיפה. באותו היום יצאנו 3 מפקדי שייטת לשעבר (גדעון רז ז"ל, דורון עמיר ז"ל ואנוכי) על סטי"ל לפגוש את אניית החיפושים ולוודא שזו אכן הדקר. זכות גדולה.

בשנת 2000 חגגנו את חתונת עדי וב- 2008 נולדה מאיה המקסימה.

לפני חמש שנים עברה עדי עם מאיה להרצליה ומאיה התחילה צעדיה הראשונים בבי"ס ברנר. כמעט לכל אחד במדינה יש מה לומר על מערכת החינוך, חלק אפילו נכון, אבל מאיה חוותה ב"ברנר" שלוש מחנכות מדהימות שהן קרן אור במערכת החינוך.

הזוית האישית

הנכדה מאיה: נהניתי מאוד לעבוד עם סבא בתכנית, במיוחד לשמוע ממנו את הסיפורים על ילדותו.