מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי מליחי, השנה בתכנית הקשר הרב דורי, סבתא לודמילה מספרת לי על ילדותה בברית המועצות.

"שמי לודמילה מיכאלנקו (גולדנברג) נולדתי בברית המועצות.

שמה של אמי היה רעיה בת חנן קרווצ'וק (KRAVCHUK) והשם של אבי היה ראובן בן פנחס גולדנברג. המידע היחיד שיש לי על הסבים והסבתות שלי מצד אבא, זה שכל המשפחה נספתה ברצח יהודים ביער יאלטושקוב באוקטובר 1942. לגבי משפחה של אמי אין בידיי שום מידע. הוריי היו תמיד עסוקים בעבודה או לימודים ואנחנו היינו ילדות קטנות כאשר אמי נפטרה. באותה תקופה לא היה נהוג לנהל שיחות עם מבוגרים ולשאול אותם על ילדותם או על המשפחה, מכיוון שהפוליטיקה של הממשל הייתה "להרוס את הישן עד תום ולבנות עתיד "ורוד" חדש".

המידע שיש לי על משפחתי נוצר כאשר בתי הגדולה עזרה לבני לאסוף חומרים לצורך עבודת שורשים בכיתה ז'. באותו הזמן התחוור לנו עד כמה "כלום" אנחנו יודעים וכמה זה חשוב. ממש במקרה התפרסמה כתבה בעיתון רוסי על גורל היהודים שחיו ונספו בישוב יאלטושקוב, שבו התגוררו אבי ואמי. בתי כתבה בקשה למערכת העיתון ליצור קשר עם הכותב. לאחר כחצי שנה התקשר האיש והם קבעו להפגש. למרבה המזל הסתבר שהוא הכיר את אבי ואת אמי וסיפר המון עליהם ועל היסטוריית הישוב והקהילה. הישוב היה "מחולק" ליהודי ואוקראיני. אבא, מכיוון שהוא היה איש מפלגה קומוניסטית היה אחראי על ניהול הצד היהודי של הישוב. בישוב הוא עבד במפעל לייצור סוכר.

כאשר פרצה המלחמה והגרמנים התקרבו לישובים, הוא היה היה אחראי על תהליך העברת היהודים לכיוון העורף, הרחק כמה שיותר ממוקד המלחמה. האנשים יצאו מהישוב על גבי עגלות ועם העגלות האחרונות הוא שלח גם את משפחתו. הוא יצא בעקבותיהם על אופניים דרך היערות וזה בעצם מה שהציל אותו ממוות, מכיוון שאת העגלות האחרונות החזירו הגרמנים ושיכנו את היהודים בגטו. לאחר תקופה מסויימת רצחו אותם ברצח המוני ביער יאלטושקוב.

אבא ואמא התחתנו כבר באוזבקיסטן ב-15 ביולי שנת 1942. כל תקופת המלחמה הם התגוררו באוזבקיסטן. אין לי מידע על החיים שלהם שם. אני נולדתי בתאריך 19.10.1946 בתום מלחמת העולם ה- 2. האגדה המשפחתית מספרת, שנולדתי בדרך מאוזבקיסטאן לצפון קווקז (עיר סטוורופול) מתחת לעגלת סוסים במקום בלתי ידוע באמצע הדרך. הוריי התחילו את החיים אחרי המלחמה בעיר סטוורופול. אבא עבד ואמא המשיכה את לימודיה באוניברסיטה במגמה ללימודי שפות זרות (אנגלית).יש לי עוד אחות קטנה ושמה חנה. היא נולדה בסטוורופול בשנת 1948.

בשנת 1955 לאחר סיום לימודיה של אמי נסענו לנופש חגיגי לים השחור. באותה תקופה זה היה מקום כמעט יחיד לנופש.הספקנו להנות קצת,שיחקנו, טיילנו. אל תחשבו שהבילוי הוא שווה לבילויים של ילדי ישראל ומשפחותיהם כיום. מה היה אצלנו? חדר או שני חדרים קטנים ומסכנים וכל היום היינו במשחקים וברחצה בים.אני זוכרת ששיחקנו בחול עם עוד ילדים במרחק קצר מהוריי ואז ראינו שאנשים מצטופפים וצועקים לעזרה. מישהו רץ לקראתינו ואמר שאמא לא הרגישה טוב ולקחו אותה לבית החולים.

מאז לא ראיתי אותה כלל. אמא נפטרה משבץ מוחי כנראה במקום, אבל אנחנו (אני ואחותי) לא ידענו על מצבה. באותה תקופה לא ממש "השקיעו" בלדבר עם ילדים, לספר, להסביר ולהכין אותם למצב כה טרגי. בערב אחרי האירוע הגענו לבית חולים אבל לא נתנו לנו – לבנות – להיכנס ולראות אותה. חבר של המשפחה אהרון פרלמוטר הגיע במיוחד מסטוורופול למקום להחליף את אבי, שטס בינתיים עם ארון קבורה, העביר אותי ואת אחותי ברכבת שנסעה לעיר סטוורופול. בדרך שאלנו אותו למה אנחנו לא נוסעים עם אבא ואמא, הוא הסביר לנו שאימא חולה מאוד ובגלל זה אבא טס איתה במטוס לבית שלנו.

כשהגענו לסטוורופול אהרון הביא אותנו לבית שלו. זה לא היה מוזר כי בילנו אצלם בדרך כלל הרבה. למחרת בבוקר ראיתי שאשתו של אהרון צילה אורזת את התיק שלה ומכניסה כתר פרחים לבן, שאלתי בשביל מה זה והיא ענתה לי שהולכים לבקר את אמי החולה. צריך להסביר שהקבורה ברוסיה הייתה נעשית בצורה אחידה לכולם (לא קבורה יהודית), זאת אומרת, שהגופה הייתה נמצאת בארון פתוח לביקור לפני קבורה. כשהגענו לרחוב שלנו עם צילה ראינו המון אנשים לכל אורך הרחוב. לא יכולתי להבין מה קרה, היינו צריכים לדחוף אנשים כדי לעבור וזה היה מוזר  – לא חשבתי על זה הרבה, ציפיתי לראות את אמא החולה. כשהתקרבנו לפתח הבית ראיתי מכסה של ארון קבורה, מרגע זה הבנתי שאמי מתה ועם צרחה התחלתי לרוץ החוצה ברחוב עד שבמרחק מה תפסו אותי והחזירו הביתה ונתנו לי כנראה טיפול הרגעה – אני לא כל כך זוכרת את זה. בינתיים תהלוכת הקבורה יצאה מהבית ואני לא ראיתי את אמי בארון, לא ליוויתי אותה לבית קברות והיא נשארה בזיכרון שלי חייה. אמי קבורה בבית העלמין יהודי בעיר. זהו בית קברות ישן עם מצבות שרשום עלהן בעברית או ידיש, עם סמל של מגן דוד.

הטראומה הנוראית הזאת השפיעה חזק על כל חיי, נמחקו לי את כל זיכרונות הילדות. כל שידוע לי על הילדות שלי עד אותו הרגע  זה רק הודות לאחותי, שהייתה קטנה מדי מכדי להבין את גודל האובדן וזכרונה כמעט לא נפגע מזה. לאחר תקופה קצרה שבה טיפלה בנו המטפלת ועזרה לאבא, התחילו לשדך לו נשים. ראינו כמה מהן, אבל הן לא מצאו חן בעינינו. עד שראינו את רעיה – זאת שהפכה לאשתו השניה. באופן מוזר גם לה היה אותו שם כמו לאמי. בוודאי שאבא היה זקוק לאישה בבית והתחתן אחרי שנת אבל. אני ואחותי בחרנו אותה. היא גידלה אותנו במסירות ואהבה כמיטב יכולתה.

אני אסירת תודה לה על מאמצים ואהבה שהיא נתנה לנו. נולדה לנו עוד אחות ושמה אלה – היא צעירה ממני ב – 11 שנה. בגיל 14 התקבלתי אחרי מבחנים קשים לקולג' ללימודי המוסיקה. בגיל 19 התקבלתי לאקדמיה למוסיקה בלנינגרד (כיום סנט פטרסבורג). אחרי תשע שנות לימוד להשכלה גבוהה עבדתי כמורה בביתי ספר למוסיקה. לפני העלייה ארצה עבדתי בתפקיד סגנית מנהלת בבית ספר למוסיקה. על מנת שתבינו מה זה בית ספר למוסיקה בברית המועצות, בביה"ס שאני ניהלתי, למדו 560 ילדים וצוות של 48 מורים. כאלה בתי ספר היו בלנינגרד סביב 100 אם לא יותר.

אני רוצה לספר על החיבור שלנו ליהדות ברוסיה. לא היה לנו שום ידע על מה הם המנהגים, החגים או המסורת היהודית. כרוב היהודים בברית המועצות, אף פעם לא היינו מפרסמים שאנחנו יהודים. להפך, לימדו אותנו תמיד להסתיר ולהצניע את יהדותינו.למרות זאת, תמיד ידענו באופן שטחי,כי אנו שייכים לעם היהודי ולא היינו מדברים על כך במשפחה. רוב החברים של המשפחה שהיו נפגשים היו יהודים וידענו על כך. אבי ואמי החורגת דיברו ביניהם ביידיש כדי שאנחנו לא נבין, אבא שלי דיבר וכתב ביידיש. בזמנו הוא גם ניסה ללמד אותי את האלף בית. כמעט 90 אחוזים מהאנשים שעבדו בתפקידים משמעותיים היו קומוניסטים, חברי המפלגה הקומוניסטית. אם אתה לא חבר במפלגה לא תוכל לקבל תפקיד ועבודה משמעותית וטובה. על כן גם אבא שלי היה חבר מפלגה.

בשנת 1972 התחתנתי עם יבגני מיכאלנקו, שגם למד באותה האקדמיה למוסיקה. לאחר 3 שנים נולדה לנו תינוקת מדהימה וקראנו לה דינה, אמא של עדי, נכדתי עמה אני משתתפת בפרויקט. הבן השני שלי נולד כעבור 4 שנים ושמו פאשה. כיום יש לי 4 נכדים ונכדות: עינב בת ה-16, עדי בת ה-12, נתן בן ה-5 ותאיר בת ה-4.

אבא נפטר בגיל 56 ולצערי גם ממנו לא יכולתי להפרד מכיוון שהייתי בשמירת הריון בבית החולים בלנינגרד ולא נתנו לי אישור לצאת. אבי נפטר בסטוורופול.אני רוצה לספר על חוויה שחווינו עם אמי החורגת, שנשמרה לי בזיכרון ואפילו עברה לדור החדש, לנכדים שלי. בבית שלנו היתה חנייה מקורה של האופנוע של אבא, כשאבא היה יוצא לעבודה החנייה הייתה ריקה ואמא החורגת הייתה מארגנת אותנו ואת הילדים השכנים לתאטרון. חזרות והופעות היו נעשות בחנייה. הכנו תלבושות ותפאורה, הופענו מול ילדים אחרים מהשכונה וההורים של הילדים. ההמשך של החוויה קרתה כבר בישראל. חגגנו לאמא רעיה יום הולדת 80 בבית האבות והכנו את אותה ההצגה שעשינו בילדותי עם הנינים של סבתא רעיה. הנינים נהנו מאוד ועוד יותר סבתא רעיה.

סיפור העלייה לארץ ישראל וקצת אחריה

התחלנו תהליך עלייה ארצה בשנת 1988 ועלינו בדצמבר 1990. "התהליך" היא מילה מאוד מדויקת כי זה היה ממש תהליך קשה, מסובך, סודי ומשפיל. במהלך מחיצית השניה של שנות ה – 80  השילטון בברית המועצות התערער והמצב הכלכלי וירד מאד. היו מחסורים בהכל: מזון, מצרכים בסיסים. בעקבות זה יצא נוהל ה"תלושים". האנשים ברחוב קודם כל היו נעמדים בתור אדיר ואז שואלים " מה זורקים". זה שנעמדת בתור לא אומר שבסופו היית מקבל משהו. ולא חשוב "מה זורקים" – לוקחים בכל מקרה – אולי אפשר יהיה להכין מזה משהו. בוודאי שרמת האנטישמיות התחילה לעלות שוב. הרי לפי הפתגם הרוסי הידוע: "אם אין בברז מים, אז זה בגלל ששתו אותם ה"ג'ידים-יהודים". בעקבות התפתחויות הדמוקרטיזציה ו"פתיחת דלתות" לעולם, התבססות הגופים היהודיים בברית המועצות ניתנה אפשרות לעלות לארץ תוך כדי ביטול אזרחות של ברית המועצות. בשביל לבטל את האזרחות ( כפי שדרשו השלטונות ) היה צריך לשלם כסף.

העליה הייתה לא ישירה, אלא דרך מדינה נוספת. במקרה שלנו זה הונגריה. בבודפסט פגשו אותנו אנשי הסוכנות היהודית ואספו למקום "סודי" בליווי של אנשי שב"כ אשר שמרו עלינו עד שאפשרו לנו לחזור לשדה התעופה ולעלות למטוס. נחתנו בישראל מוקדם בבוקר ערב חג החנוכה. בשדה תעופה יחד איתנו עוד 4 מטוסי ג'מבו עם עולים חדשים מברה"מ. תקופה זאת הייתה שיא העליה מברה"מ. (1990). מרגע ראשון שדרכתי על אדמת ארץ ישראל בירידה מהמטוס הרגשתי שהמקום הזה מקבל אותי ואני מקבלת אותו. עד עכשיו למרות כל הקשיים, צרות ובעיות אני מרגישה בבית. לאחר תהליך הקליטה בשדה התעופה הגענו להרצליה לדירת חברים, הם היו כבר "ותיקים בארץ" – 4 חודשם – בעזרתם ובעזרת חברים שלהם ייעצו לנו להגיש בקשה להתקבל לקיבוץ לתוכנית קליטת עולים חדשים "בית ראשון במולדת".

לאחר שבועיים התקבל האישור ועברנו לגור בקיבוץ בית השיטה. ברגעים הראשונים הרגשנו שהגענו לגן עדן. הכל היה ירוק, מלא פרחים, שליו וידידותי. (עזבנו את לנינגרד בדצמבר – הכל היה עפור קר, טמפרטורה 15-, הגענו לארץ וכאן פגש אותנו מזג האוויר ה"קיצי" מבחינתינו 25+)

קיבוץ היה שלב מאד חשוב מבחינתי בקליטתינו. ובעזרתו תהליך הקליטה עבר חלק יותר ורגוע יותר גם לנו וגם לילדים. הדבר הכי חשוב ויקר אשר רכשנו בחייים בקיבוץ זאת בוודאי השפה. באנו ללא ידיעתה כלל ולאחר 3 חודשים אני התחלתי ללמד בבי ספר של קיבוץ עם עברית העגומה שהרשתי לתלמידים לתקן אותה, "שוחחתי "בלי סוף עם חברי קיבוץ בחדר אוכל, ברחבי הקיבוץ, בעבודה. בוודאי שאם היינו גרים בעיר לא הייתי יכולה לצבור את אותו הניסיון של שיחה. (בעיר הייתה כמובן האופציה להמשיך לדבר ברוסית, עם עולים חדשים אחרים).

לבעלי, שיזם את העלייה לארץ בעקבות המצב בברית המועצות, היה תהליך קליטה יותר קשה – רכישת השפה לקחה יותר זמן, מכיוון שמיום ראשון כמעט הוא היה בעיקר עובד ולפעמים ישן. למרות זאת, גם הוא התגבר על הבעיה ובהצלחה רבה עבר כמדריך נוער בסיכון במשך 20 שנה. במהלך העבודה הוא טיפל בנוער עולה מברה"מ, נוער אשר חווה קשיי קליטה, קשים בתוך המשפחה – אלימות, בעיות לימודים. במגביל, הוא הקים להקה מוסיקלית מורכבת מ 4 נגנים, אשר מופיעים בפסטבלים, קונצריטים ברחבי המדינה ובחו"ל.

הילדים נקלטו מהר בבית הספר, בגלל העזרה הענקית מצד חברי הקיבוץ – עזרה בשיעורים, תגבור לימודי שפה, וכו'. יחד עם זאת, קיבוץ היא חברה מאד סגורה ותהליך קבלת האחר לתוכה היה רצוף קשיים. בתי, שהייתה באותה תקופה בת 15 התחילה לימודי שפה באולפן יחד עם המבוגרים ולאחר כחודשיים ביקשה בכל זאת להכנס לבית הספר ולהמשיך את הלימודים שם. בתחילת התהליך בכיתה היא דיברה עם הילדים באנגלית ולאחר זמן קצר עברה לדבר בעברית. למרבה המזל הילדים קיבלו אותה יפה והיא מהר מאד התחברה איתם ורכשה חברים. במסיבת פורים באותה השנה היא כבר השתתפה בהצגה שהם העלו. אחד הדברים שעזרו לה להשתלב שם, כנראה, היה העדר בני גילה דוברי רוסית – פשוט לא הייתה לה ברירה.

לבני, שהיה באותה תקופה בן 9 היה הרבה יותר קשה להשתלב, הילדים הציקו לו, קראו בשמות והרבה פעמים הוא חזר הביתה עצבני ולא רצה ללכת שוב לבית הספר. למזלו הייתה לו " אפשרות בריחה" לחבורה של ילדים עולים סביב גילו, שאיתם שיחק והעביר את הזמן לאחר בית הספר. תקופת מגורים בקיבוץ איפשרה לנו להכיר את הארץ, את החגים, מנהגים ומנטליות הישראלית  בצורה רחבה ועמוקה בעזרת חברים ישראלים שרכשנו. היינו שותפים לפעילויות וארועים בקיבוץ, עקב המקצוע שלנו – מוסיקאים, שהיה מאד דרוש. בעקבות זה המעמד שלנו בקיבוץ היה גבוה, העריכו אותנו ואהבו אותנו וזה לא ברור מאליו כשאתה בא למדינה זרה.

לא ניתן לשכוח את השבתות בחדר האוכל, את האווירה המיוחדת, שירה בציבור עם המון משתתפים, סדר פסח יחודי לקיבוץ, ימי זיכרון וימי העצמאות שחגגו בדרכה המיוחדת של קיבוץ. הכל נהיה מאד קרוב וחשוב במהלך 4 שנים שחיינו בקיבוץ. אחד החברים היקרים מהקיבוץ, דוד צ'ודנר, ליווה אותנו בקרבה מיוחדת בכל התקופה שהיינו בקיבוץ, דאג לעזור לנו למצוא בית / מקום לרכישה. ייעץ לנו מה יהיה יותר טוב לילדים להמשך לימודיהם. בעזרתו רכשנו בית בצור יגאל וכאן אנחנו גרים עד עכשיו. לצערינו חברותינו הטובה נגמרה במותו בגיל 50. הוא תמיד נשאר בליבינו.

משנת 1994 אנחנו מתגוררים בצור יגאל. הילדים סיימו בתי ספר, צבא, התחתנו ויש לנו 4 נכדים. אז יש לנו ארץ ויש לנו בית ויש לנו עץ, ויש לנו כביש… והחיים יפים.

הזוית האישית

סבתא לודמילה מיכאלנקו: אני מודה לעדי נכדתי שחשבה להזמין אותי לתכנית נהדרת ויוצאת דופן.