מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי ניצה, נולדתי מזמן, אבל אני כאילו זוכרת.

הסיפורים והתמונות נותנים לי הרגשה שהייתי שם. התקופה הייתה קשה בארץ ובעולם. עולים רבים עלו ארצה מכל קצבות תבל. כאן לא חיכו להם מוכנים. מחנות עולים המכילים אוהלים קיבלו את פניהם. הסיפור של הורי (מרים ושלום שימעון כהן), התחיל כמה שנים לפני.

אבי מלוב ואמי מטוניס. אבי נסע לטוניס התחתן עם דודתי הלן. הלן הייתה בררנית ולא הסכימה להצעה. לאחר ישיבה משפחתית הוחלט שהוא יתחתן עם אמי. הורי ציוניים מאוד, מאחר ורצו לעלות לארץ היו חייבים להתחתן. הדרך לארץ עברה דרך צרפת, שם היו זמן מה. אמי הייתה בהריון איתי ופחדה שתלד בצרפת ועד שהגיעה הספינה וכולם עלו ארצה. אחרי מסע ארוך ומיגע הגיעו הורי לחופי ישראל. ישר העבירו אותם לבית עולים בפרדס חנה וכל המשפחה התפזרה מהצפון לדרום.

הצפיפות הייתה רבה, באוהל אחד גרו כמה משפחות. כל משפחה דברה בשפה אחרת. אמי קלטה שפות במהירות ויצרה קשר עם אנשים רבים עד היום דוברת אמי: ערבית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, אידיש, עברית, המצחיק עד היום לא דוברת עברית נכונה.

המצב בארץ היה קשה לא הייתה עבודה, לא היה כסף, לא היה כלום. העולים קיבלו תלושי אוכל לפי מספר בני המשפחה. אם באו אורחים הייתה בעיה. לאחר זמן פתחו חדר אוכל. כל אחד בא עם סירים לקחת אוכל לאוהל האמת המצב היה קשה אך כל העולים היו באותו מצב. לא הייתה קינאה והייתה עזרה אחד לשני. לאחר תקופה קצרה אחי נולד ועברנו לבית מבלוקים, בית אמיתי בו גרה אמי עד היום.

שהגענו לא היו כבישים בשכונה שלנו, לא בתי ספר, רק חול וחול. חול ים שנכנס לנעלים. חנויות היו רק במושבה שם למדתי כיתה א' – ב'. לאחר זמן מה בנו את בית הספר מרחבים שנמצא מאז עמוק בליבי, המורים והמנהלת נתנו את הלב והנשמה. עוד אני מספרת נולדה אחותי עליזה ושנה אחרי תמר הבית היה זקוק להרחבה הוספנו חדר ומטבח.

השנים חלפו וכולנו גדלנו עד לגיל שחוגגים בת – מצווה. לי לא עשו, כי פעם לאף אחת לא עשו. בקושי לבנים.  היום עושים בריתה. מי שמע דבר כזה פעם. את המסיבה שהייתה יותר יום – הולדת, חגגנו בבית, בחצר. סבתא שלי אפתה עוגה עם קרם כחול ממרגרינה. הכי טעים והכי נחשק. הילדים טרפו אותה. מתנות לא הביאו לאנשים לא היה כסף וזה לא היה מקובל. המסיבות השוות ביותר היו אצלנו בבית כיבוד בקושי היה ביגלה וגזוז. אבל… ריקודים ושירים חבל על הזמן. אמא שלי לימדה ריקודים ושירים שהלהיבו את החברים שלי.

סיפרתי שאמי ידעה שפות רבות והכל ללא השכלה רשמית. בגיל 9 שלחו אותה לעבוד. השכנה שלנו מרומניה גברת שמילוביץ, הייתה קונה עיתונים בצרפתית לאחר קריאתם, הייתה מעבירה אותם לאמי, אמי ידעה כל פרט על השחקים, הזמרים הכל מהעיתון ולאחר מכן היא הייתה מקריאה לנו.

אם אני כותבת כבר על אמא שלי, אני חייבת לספר על המאכלים המיוחדים שלה, הריבות והעוגות, הבית היה מתמלא בריחות והטעמים, חבל על הזמן. ככה מבלי להרגיש גידלה 6 ילדים. עבדה קשה, אבל מצב הרוח תמיד שמח, תמיד שירה, תמיד ריקודים.

דבר חשוב, אמא שלי הייתה מאוהבת בדוד בן גוריון .כל פעם שהוא היה באזור אמא שלי הגישה את הפרחים. באחת הפעמים ביקשה אמי מהצלם שיצלם אותה איתו ( דוד בן גוריון ) הצלם סירב ואמי התעצבנה .

בפעם אחרת שפגשה את בן גוריון סיפרה לו את הסיפור שקרה. בן גוריון כעס על הצלם וביקש מיד לצלם את אמי איתו ביחד. התמונה עד היום אצלנו.

התמונה עם דוד בן גוריון ז"ל

בביתנו הקטן בפרדס חנה, גדלנו שישה ילדים. אמא עבדה כל החיים ואבא עבד במשטרה. החיים בשכונה הקטנה שלנו היו מלאים בשמחה, בשירים, במשחקים וריבים. מסמרטוטים עשינו כדורים, מבלטות שבורות עשינו חמש אבנים ומצאנו כל מיני חומרים שנוכל לשחק. הזמרים שהיו היו לנו שושנה דמארי, יפה ירקוני, ישראל יצחקי, שמשון ברנוי ועוד רבים.

היה בית קולנוע אחד. כל יום היה את אותו הסרט, בעיקר סרט הודי. לא הייתה טלויזיה, אבל היו לנו חיים מלאים ולא משעממים בכלל. אם אני מספרת על תקופת הילדות שלי, אני לא יכולה לעבור הלאה מבלי להזכיר את בית הספר היסודי שלי בית ספר מרחבים פרדס חנה. הם ידעו להפיק את המיטב מכל ילד והעשירו את חיי. הצבא נתן לי עוד נקודת מבט על העולם הכרתי חיילים הייתי בזמנו של רבין ובר לב והייתי רואה אותם כל בוקר ומצדיעה.

כיום יש לי ארבע ילדים מדהימים ושבעה נכדים מקסימים. אחת מהן היא שירה שפושניק שאיתה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי והיא מתעדת את סיפורי, בשמחה ובאהבה. הארץ הזאת נתנה לי עולם ומלואו. מקווה שהחזרתי כל שיכולתי ובני משפחתי.

הקשר הישראלי של סבתא ניצה

סבתי ביקשה שאצלם אותה ליד קיר הזיכרון לבוגרי בית הספר שנפלו בעת מילוי תפקידם בשירותם הצבאי. סבתא הרגישה צורך להצטלם שם לזכרו של האחיין שלה, שי שלום כהן (ז"ל), שנפל בעת מילוי תפקידו בשנת 2001. האחיין נקרא על שמו של אביה של סבתי (ז"ל) שהיה איש משטרה בדרגת פקד. אביה של סבתי קבור בחלקה הצבאית בפרדס חנה וגם האחיין שנהרג לפני כשש עשרה שנים קבור באותה חלקה בפרדס חנה.

בתאריך 20.3.2018 התקיים טורניר כדורסל בבית הספר החקלאי בפרדס חנה לזיכרו של האחיין של סבתי. צילמתי את סבתי באולם הספורט לפני תחילת המשחק.

סבתא בחרה לסיים את סיפורה במילים: "ישראל שלנו לנצח!!!

הזוית האישית

סבתא ניצה גרוס: שמחתי שניתנה לי האפשרות לספר לילדים על ילדותי. על הקשר העמוק של משפחתי לארץ.