מאגר סיפורי מורשת

טובה פדנס מספרת לנועם גזית

 נולדתי בפולניה בעיר "פוטק זולטה" בבית של סבתא (לא בבית החולים).

משפחתי: אבא שלי גיצ'ל שטראובר, אמא שלי ממשפחת ארליך, עדיין לא היו לי אחים ואחיות, לפני המלחמה הייתי בת יחידה. היו לי 20 דודים, סבא וסבתא משני הצדדים, ובבערך 25 בני דודים – משפחה מאוד גדולה. חיינו בבית דתי, סבא שלי לבש שטריימל והיה עם זקן גדול.

לפני המלחמה הייתי מאוד קטנה ולא הלכתי לבית ספר. דיברתי בשפת האידיש. בשעות הפנאי הייתי מבלה בחצר ביתי במרדף אחרי אווזים ותרנגולי הודו, שיחקתי עם הילדים של השכנים הגויים.

בעיירה שבה גדלתי היו בעיקר יהודים דתיים וגם מעט גויים. חיינו בשכנות טובה, ביחסים מאוד טובים. לפני המלחמה לא חשנו באנטישמיות. כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש וחצי שנים. נודע למשפחתי על המלחמה משמועות שהגיעו לעיירה. לא ידענו דבר על גורלם של היהודים.

טובה פנדס בילדותה 

מיד כשפרצה המלחמה השתנו לנו החיים: הוציאו אותנו מהבתים והעבירו אותנו לגטו בבוצ'אץ. העבירו אותנו לגור מספר משפחות יחד, בצפיפות גדולה בתוך הגטאות. לא אפשרו לנו לקחת כלום מהבית. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שלאבא שלי בכיס המעיל היו תמונות משפחתיות. החיים בגטו היו קשים ואני ומשפחתי ברחנו ליערות. היה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל וגם לא שתייה ובטח לא הייתה מקלחת. חשנו רעב.

לאחר מספר שבועות ביער דוד שלי יצר קשר עם אחד מהסוחרים הגויים שעבדו עם אבא שלי ובעזרתו של אותו גוי ומוישה, דוד שלי, בנה לנו תא (בונקר) מבולי עץ שנכרתו ביער. לגוי קראו ויסלי זובלסקי. אותו גוי היה "שבותניק" – גויים ששמרו את השבת, שהיה להם איזה קשר רוחני ליהדות.

הבונקר נבנה מתחת לרפת, מתחת לאדמה, בגודל של 2 מטר אורך על 2 מטר רוחב. בכוונה מיקמו את הבונקר מתחת לרפת כדי שאם יגיעו הנאצים עם הכלבי גישוש יהיה להם קשה להריח את האנשים בגלל ריח הרפת. בבונקר התגוררנו 7 מבוגרים: אבי, אמי ודודה שלי, ועוד 3 מבוגרים שאני לא יודעת מי הם, ואני הילדה היחידה. בתה של דודה שלי ציפורה אומצה ע"י הגוי. היא הייתה בת מספר חודשים ולא ניתן היה להכניס אותה לבונקר (מאוד קינאתי בה). הבונקר היה מאוד חשוך. אני זוכרת שהיה לנו חור של פקק בקבוק לאוויר ללא חלונות וללא אור. בימי החורף הבונקר היה מתמלא במי שלגים והיה מאוד קר. הגוי היה מביא לנו דלי עם מים ושאריות של קליפות תפוחי אדמה וקצת תירס לאכול.

כך העברנו שלוש וחצי שנים מתחת לבונקר אצל משפחת זובלסקי וסילי . זכור לי שפעם אחת הגוי ביקש שנעזוב מיד את הבונקר כי מישהו הלשין שיש יהודים אצלו.

יצאנו מהבונקר. היה שלג ויצאנו לכיוון היער להסתתר. אני זוכרת את הפחד מנביחות הכלבים של הגרמנים ובאותה תקופה הייתי מקוררת והשתעלתי המון. בכל פעם שהשתעלתי אמי הצמידה אותי אל הבטן שלה כדי שלא ישמעו את השיעול. לאחר שהסכנה חלפה והגרמנים עזבו חזרנו לבונקר. הגוי היה עושה עצמו מדבר ושר לפרות וכך היה מעביר לנו מידע מהעולם החיצוני. לקראת סוף המלחמה ידענו שהרוסים קרובים לפולין, וכשהרוסים פלשו לפולין יצאנו מהבונקר.

אחרי שיצאנו מהבונקר חזרנו לכפר שלנו ל"פוטק זלוטה" לראות מה נשאר ולחפש קרובים.

במהלך החיפוש הייתה הפצצה של בעלות הברית. אני ואמי הסתתרנו ואבי רץ לחפש את אחותו, שהייתה איתנו בבונקר, להזהיר אותה שיש הפצצה. בדרך הוא נפגע מרסיסי פגז בראשו ונהרג במקום. אחרי ההפצצה מצאנו את אבי בצד הדרך וקברנו אותו במקום שבו מצאנו אותו. אחרי חיפוש קצר לא מצאנו קרובים והרבה מהבתים לא נשארו. אני זוכרת שנסענו הרבה ברכבות אחרי המלחמה.

היעד היה רומניה כי היו שמועות ששם יש קהילה יהודית גדולה שלא נפגעה. כשהגענו לרומניה הסתובבנו ברחובות וחיפשנו את מקום המפגש של הג'וינט. באחד הרחובות זיהינו בחלון ראווה של חנות צילום של בת דודתי ביום כלולותיה (היא הייתה כל כך יפה שתמונתה הוצגה בחלון הראווה). נכנסנו לחנות הצילום ושאלנו את הצלם אם זו חיה ארליך והאם הוא יודע היכן היא גרה? קיבלנו ממנו את הכתובת שלה והלכנו אליה.

חיה גרה בדירת פאר שבכניסה אליה ישב שומר. השומר לא נתן לנו להיכנס ולכן ישבנו במדרגות בפתח וחיכינו שתגיע. כשהיא חזרה הביתה מקניות, היא הוציאה כסף מהתיק כדי לתת נדבה לצוענים. היא לא זיהתה אותנו כלל. כשקראנו לה בשמה היא כמעט התעלפה ואחרי שנרגעה הכניסה אותנו לביתה, רחצה אותנו, האכילה וקנתה לנו בגדים. שהינו אצל חיה שלושה חודשים. משם נסענו לאיטליה (לסנטה מריה) למחנה של ניצולי שואה – שם קיבלנו דיור ואוכל מהג'יונט. כסף לא היה – קיבלנו חבילות מזון ובגדים. היינו מחליפים במזון לפי הצורך ובעודפים של המזון אמי פתחה "חנות" ומכרה לאיטלקים בעיירה, כך עשתה כדי שיהיה לה קצת כסף מזומן. 

למחנה באיטליה הגיעו שליחים מארץ ישראל. פתחו בית ספר, מרפאה והכינו אותנו לעלייה (האנגלים באותה תקופה לא נתנו להיכנס לארץ ישראל). אנשי הסוכנות היהודית היו קונים אוניה והשליחים מהארץ היו אוספים קומץ של אנשים, שרצו להגיע לארץ, כדי לנסות לעלות אותם לארץ דרך הים ולפרוץ את המצור של האנגלים.

סוג העלייה הזה נקרא "עלייה בלתי לגאלית (עלייה לא חוקית). אותם אנשים שעלו בדרך זו נקראו מעפילים. לא הכינו אותנו מראש, ביום שהאוניה הייתה אמורה לצאת לא הודיעו לנו, לקחו אותנו למקום עם סירות ומשם השיטו אותנו לאוניה, שעגנה רחוק מהנמל בכדי שאף אחד לא יידע שיוצאים מעפילים לכיוון ארץ ישראל. 

הפלגנו בים במשך שבוע ימים בצפיפות גדולה, ובכדי שלא יגלו אותנו לא יצאנו מבטן האוניה. רק בלילה היה אפשר לצאת לסיפון כדי לשאוף אוויר. הגענו מול חוף ניצנים והאוניה עלתה על שירטון, כדי שלא יגררו את האוניה אחרי שהתגלתה. שיירת בדואים שעברה במקום הלשינה על האוניה לבריטים.

על החוף חיכו לנו אנשי הפל-ים ואנשי הקיבוץ, ומיד הגיע מטוס הסיור של הבריטים ולאחר מכן הגיעו משחתות הבריטים. השליחים מהארץ שליוו אותנו אמרו לנו שמי שרוצה להגיע לארץ מבלי להיתפס שיקפוץ מהאוניה לחבל שמתחו מהאוניה לחוף. לאוניה קראו "שושנה". עוד לפני ההפלגה השיר "שושנה שושנה שושנה ירח ניסע אל ענן" נכתב ע"י חיים חפר שהיה פלמ"חניק באותם הימים.

שם האוניה שונה ל"שבתאי לוזינסקי " יום לפני ההפלגה בעקבות תאונה בה נהרג שבתאי לוזנסקי, שהיה בין המתנדבים של הפל-ים שהגיע לאיטליה לעזור להעלות את המעפילים לארץ ישראל. אני זוכרת את הרגע שבו עמדנו על הסיפון עם חגורות ההצלה ואמי מאחוריי. זה היה לפנות בוקר, חודש מרץ, קר מאוד, הים סער וגעש וסיפון האוניה גבוה מאוד מעל הגלים. 

איש פל-ים תפס וזרק אותי למים ואמי קפצה אחריי. הגענו לחוף רטובים והבריטים, שקראו להם "כלניות" בגלל צבע הכומתה לראשם, חיכו לנו. אני הייתי הילדה הקטנה באוניה ורטובה ורועדת מקור. ביקשו הפלמ"חנקים לקחת אותי לקיבוץ כדי להחליף בגדים והם יחזירו אותי במהרה.

כמובן שזה לא קרה וכך נשארתי בגיל 9 בארץ לבד בקיבוץ ניצנים. את אמי העבירו עם שאר המעפילים למחנה בקפריסין. אמי לא ידעה היכן אני נמצאת ואני לא ידעתי היכן היא. לאחר זמן שלחתי דרך הסוכנות מכתב לאמי שתדע מה שלומי ושהכול בסדר וקיבלתי ממנה מכתב חזרה.

אחרי מספר חודשים פרצה מלחמת השחרור וקיבוץ ניצנים היה במצב קשה. פינו את הנשים והילדים ואותי העבירו לבן שמן – בית ספר חקלאי של עלית הנוער. שם למדתי וחייתי במשך שנה וחצי עד שנגמרה המלחמה ונתנו למעפילים מקפריסין להגיע לארץ והתאחדתי עם אמי, לאחר כשנתיים ימים שלא ראיתי אותה.

משם עברנו להתגורר בכפר גן אונו. אמי התחתנה שוב ונולד לי אח בשם יוסי. למדתי בתיכון ברמת גן ובכל התקופה של הלימודים עבדתי אחה"צ בכדאי לעזור בפרנסה בבית. התגייסתי לצבא, התחתנתי וילדתי 4 ילדים מקסימים.

היום אני בת 75 אמא ל-4 ילדים מוצלחים. סבתא ל-9 נכדים מדהימים. וסבתא רבתה ל-2 נינות מקסימות. גאה מאוד במעט שעשיתי פה בהקמת המדינה ובמשפחה שהקמתי, ובארץ ישראל בפרט.

תמיד העברתי לילדיי וגם לנכדיי וכמובן ממשיכה גם עם ניניי ,שאין לנו ארץ אחרת וחייבים לשמור על המדינה שלנו!