מאגר סיפורי מורשת

אני בת 64 נולדתי בהונגריה, עליתי בשנת 1957 לישראל וקראו לי ז'וזנה. כשהייתי בת חמש וחצי והתחלתי ללמוד בכיתה א אז החליפו לי את השם מז'וזנה לשושנה.

במסע לישראל  עברנו מסלול שבהתחלה נסענו ברכבת עד לאיטליה ולאחר מכן עלינו לאנייה בשם "ארצה". ההפלגה ארכה כ-7 ימים ארוכים בים הגדול, במהלך ההפלגה אמי לא הרגישה טוב. אחרי שבעה ימים הגענו לנמל חיפה קלטו אותנו בארץ ומחיפה העבירו אותנו ישירות לאשקלון ושיכנו אותנו בשיכונים. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, לא ידענו איפה נגור עד כדי כך שבדרך לביתנו הקבוע אמי ראתה את הצריפים של המעברות מבריקים בשמש והחלה  לבכות היא חששה שלוקחים אותנו למעברה, לצריפים, היא קיוותה כי לא ייקחו אותנו לשם אלא לבית קבע.

עם ההורים בארץ ישראל

לאבי בהונגריה היה משרד של ניהול חווה. אבא היה מקבל ארוחות חמות בחווה והיה שולח גם לאימא ולי. כשאבא הגיע לארץ עבד במגוון רחב של עבודות ולבסוף עבד בסולל בונה בצורה קבועה. אימא בהתחלה קבלה עבודות כמו לנקות משרדים ולאחר מכן חזרה לעבוד כמניקוריסטית פדיקוריסטית תפקיד זהה לשל הונגריה. אמא חזרה לעסוק בעבודה שעבדה בהונגריה שוב מהסיבה כי עיסוק זה הרגיע אותה, היא אהבה לעסוק בכך ובתחילת הדרך בישראל לא התאפשר לה לעסוק בכך.

עוד בהונגריה הרופא המליץ לאמא להמשיך לעסוק בתחום שהיא אוהבת כדי שישכיח ממנה את המראות הקשים של השואה. אימא הייתה בגטו בודפשט ואבא במחנה עבודה בקייב שבאוקראינה. את השואה אף אחד לא שרד פרט לאחות של אימא ודודה שלה, כך שרוב המשפחה המורחבת נספתה בשואה. כשהגענו לארץ עלינו רק המשפחה הגרעינית, והדודות שנותרו בחיים נשארו שם בהונגריה.

ההורים כל הזמן שתפו אותי בסיפורי השואה וכיצד חוו את השואה הם לא הסתירו ממני כלום. הוריי עלו לארץ כשהיו בני 45. הוריי נישאו בשנת 1941 במהלך המלחמה, ויום אחרי החתונה אבא קיבל צו 8 לצבא ההונגרי ומשם לקחו אותו למחנה כפייה ושם היה שלוש שנים הוא ואחיו הבכור. אחיו היה נשוי והיתה לו בת, אבא הציע לאחיו לברוח מהמחנה ואח שלו סרב כי הוא פחד, יש לו בת וחשש לשלומה. ולכן  אחיו אמר לאבא שלי לברוח לבד כי אין לו ילדים, אין לו למי לדאוג, אך הוא לא ידע שאימא ילדה, הוא לא ידע על ההיריון כלל כי נקלטה בערב הכלולות יום ליפני שגויס. אחרי שבועיים מיום הלידה הילד ניפטר. סבא שלי הלך עשה לו ברית מילה.  לתינוק נתנו לו שם ג'ורי ורק לאחר מכן קברו אותו כך שיזוהה כיהודי. סבא נלקח בסוף ינואר 1944 הופרד מאימא ובאושוויץ הוא נרצח. אימא ידעה כי נלקח למחנה השמדה. אימא ודודה הצליחו להינצל כי הנפיקו עבורן תעודות מזויפות ובהן מצוין שהן נוצריות ולכן ניצלו. לגברים קשה היה להסתיר את יהדותם ולאמי היה קל מהסיבה כי לא יכלו להוכיח כי היא יהודיה.

אני כיום אימא ל-4 ילדים,כולם בנים. וסבתא ל-9 נכדים. אני דור שני לשואה. הורי ניצלו ושרדו השואה. אימא שלי נפטרה לפני 13 שנה ואבי לפני 20 שנה אני בת יחידה להורי.

העלייה שלי לארץ ישראל הייתה מהסיבה, כי יום בהיר אחד יצאתי אל החצר בביתי שבהונגריה לבושה יפה  ושם ראו אותי ילדים שאינם יהודים ואמרו לי: "לכי, לכי מכאן יהודייה מלוכלכת ומסריחה".

ניגשתי להורים שלי לספר להם ואמרתי שאני לבושה יפה ושאני מאוד נקייה, לא הבנתי את הסיבה לכך שאמרו עליי אמירות כל כך קשות. לא הבנתי בכלל מה זה יהודייה ולכן שאלתי את אבי מה זה יהודייה?. חשבתי שכולם כמוני בלי לדעת מה זה יהודי, לא חשבתי שיש הבדל ביני לבין הילדים האחרים ואז אבי החליט שחייבים לעזוב ולעלות לארץ. הוא אמר: אני לא מוכן שהבת שלי תעבור את מה שאנחנו עברנו בשואה ולכן היה לבטים האם לעלות לארץ ישראל או לעבור לגור בקנדה.

עם עלייתי לארץ למדתי בבית ספר דתי ובסמינרים, קריית החינוך עזתה שכיום ניקרא חמדת הדרום. עבדתי 30  שנה כאשת חינוך, הייתי מורה סייעת לילדים מוגבלים.

כשעליתי ארצה הכרתי את בעלי התחתנתי בגיל 18 ועד גיל 23 היו לי שלושה בנים ואת הילד ה-4 הבאתי בגיל 25.

כל ילדיי הם אנשי צבא, אחד מ"פ במילואים ואחד מג"ד. ארץ  ישראל בעיני היא הבית שלי הגעתי מבית חרדי וציוני, בית אוהב תורה ומצוות. כיום אני שומרת שבת.

הזוית האישית

שושנה: למרות כל הקשיים של העלייה אני אוהבת את ארץ ישראל "גם אם אדמתי בוערת" ישראל זה הבית. כאן זה ביתי.