מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בקרקוב פולין בתאריך 13 במאי 1945,  שלושה ימים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים אחרי שהגענו לקנדה בתור פליטי מלחמה, הגענו: הורי, אחי ואני . בשנת 1950 אבי נפטר ואימי נשארה עם אחי בן 15 ועימי , הייתי אז בת חמש.

 

הייתה לנו חנות מכולת וכולנו עזרנו לאמא בחנות. המגורים בדירה הייתה מאחורי החנות, ושעות החנות היו משעה 7:00 בבוקר עד 23:00 בלילה. שהגעתי לתיכון פגשתי בחור ישראלי ששינה לי את החיים ושמו מלכיאל.

 

"היא כיום הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בעולם, אחרי ישראל, ארצות הברית וצרפת, ונכון ל-2010, היא מונה קרוב כ-375 אלף איש‏[, המהווים כ-1.1% מאוכלוסיית קנדה. רוב היהודים מתגוררים בערים טורונטו ומונטריאול. יהודים החלו להגיע לקנדה החל מסוף המאה ה-19, בעיקר ממזרח אירופה, וזכו לשוויון זכויות מלא"

 

אני הייתי בת 15 והוא היה בן 17, למדנו באותו בית ספר והיינו דבוקים אחד לשני. אחרי בחינות הבגרות הוא נסע בחזרה לישראל והתגייס לצבא בתור טנקיסט. אני המשכתי את הלימודים אבל שמרנו עדיין על קשר.

 

כשהייתי בת 19 נסעתי לבקר את מלכיאל, התאהבתי בו מחדש, לאחר שנה התחתנו בקנדה. הייתה לנו בחירה אם להישאר בקנדה או לעלות לארץ ישראל. החיים בקנדה היו טובים למרות שלא היה לנו הרבה כסף אבל יחד עם זאת, הרגשנו אנטישמיות בכל מקום. אני תמיד הייתי ציונית ורציתי לגור בישראל.

 

עברו כחמישים שנה מאז עלייתנו, לאחר חמישים שנה, שלושה ילדים, שבעה נכדים אני יכולה להגיד, שלא עשיתי טעותה, הבחירה לעלות לישראל הייתה נכונה. המקום ליהודים זה בישראל ארץ הקודש.

 

 "אין כמו ארץ ישראל ליהודים".