מאגר סיפורי מורשת

שמי נלי ריסוב, אני סבתא של שירי, זו שנה רביעית שאני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, בעבר השתתפתי עם נכדיי הגדולים: איתי ויובל והשנה הצטרפתי שוב לתכנית עם שירי.

התעוררתי בבוקר עם תחושה של געגועים עזים. עלו בי מחשבות ונזכרתי שהיום בתאריך – 24  לנובמבר – זהו תאריך הולדתה של אמי ואם הייתה חיה, היא הייתה בת 90. המחשבות והזכרונות על יום הולדתה הציפו אותי ברגשות. כל שנה חגגנו לה יום הולדת וכל שנה מחדש זה היה ערב מדהים ומיוחד. ראשית, זכור לי האוכל שהיינו מכינים והשולחן העשיר בסלטים שהכנתי ביחד עם סבתי רחל ואחותי הגדולה אנה. אימא שלי הייתה מומחית בהכנת הבשר, כל שנה היא הייתה מאלתרת ומכינה בשר אחר. הגיעו אורחים, אחותה של אימא – דודה אהובה מאוד עם משפחתה המדהימה. הרבה שמחה הייתה סביב השולחן, בדיחות, סיפורים מעניינים וצחוקים. אחרי שסיימנו לפנות את השולחן הגיעו רגעים של קסם שכל כך חיכינו להם. אימא ישבה על יד הפסנתר והתחילה לנגן. אימא ידעה לנגן הכל: שירים של יהודים ביידיש, מנגינות שונות של המלחינים הקלאסיים, שירים רומנטיים ואפילו מנגינות בלט וריקוד. הקסם הזה נמשך שעות ארוכות עד הבוקר ואף אחד לא רצה ללכת לישון או לחזור הביתה. השמחה של ערב זה הייתה מלווה אותנו כל שנה עד היום הולדתה הבאה.

אמי נולדה באוקראינה בעיר דנפרופטרובסק. אבא שלה, מרק ציפין, היה קצין בצבא אדום. הוא היה אדם יפה תואר ומאוד מוכשר. הוא נולד בכפר יהודי במשפחה לא מבוססת. כשהיה בן 17 נסע לעיר דנפרופטרובסק לחפש עבודה. הוא הצליח להתקבל לעבודה כעובד חווה אצל משפחת לוין, משפחה יהודית עשירה בעיר. במשפחה זו הייתה בת בשם רחל ומרק כמובן התאהב בה, אבל הוא לא יכל להתקרב אליה בגלל שהוא היה משרת. הוא עבד שם שנתיים ואז היתה מהפכה ברוסיה ואיתה הגיעו כל האנשים שרצו להרוג את כל העשירים שהיו בעיר. הם נכנסו לבית היפה של משפחת לוין הרסו את כל מה שהיה בבית והתחילו להרוג את כל אנשי הבית. עובד החווה, סבא שלי מרק, עלה על הסוס ונכנס בדהרה לתוך הבית, חטף את הבת שלהם רחל ויצא מהבית. ככה הוא הציל את סבתא שלי רחל. כל שאר בני המשפחה שהיו בבית נרצחו.

בגלל שסבתא הייתה ממשפחה עשירה וסבא שלי פחד שהבנדיטים (שודדים) עוקבים אחריהם, סבא רצה להתקבל לצבא אדום בתקווה שהצבא האדום יוכל להגן עליהם מפני הבנדיטים. הם התחתנו במסורת היהודים אצל רב הקהילה (עד עכשיו יש לי מסמך נשואים – כתובה). נולד להם בן אריה ואחר-כך בת אידה, אימא שלי, נולדה. מסיבות בטחוניות וגם מפאת דרישות של הצבא האדום, הם עברו לאוזבקיסטן לעיר סמרקנד. סבא שלי היה היחיד בקבוצה שלו בצבא האדום שידע לכתוב ולקרוא והתקדם מאוד מהר בתפקידים השונים. בסוף המלחמה עם הבסמצ'ים הוא קיבל תפקיד להיות הגזבר הראשי בבנק של המדינה. זה היה בדיוק בשנה בה אמי עלתה לכיתה א'. מילדותה הייתה ילדה מאוד מוכשרת, היא אהבה לשיר ולרקוד.

במקביל לכיתה א' היא הלכה לבדה להירשם לבית ספר למוזיקה. ההורים שלה לא ידעו שהיא לומדת מוזיקה, רק שהם קיבלו הזמנה לקונצרט במחצית השנה ידעו על כך. הם היו המומים כמה יפה היא ניגנה בפסנתר למרות שלא היה להם פסנתר בבית. באותו ערב אחרי הקונצרט, אבא שלה קנה עבורה פסנתר משכנים. בפסנתר הזה גם אני ואחותי ניגנו.

ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה. אבא, מרק ציפין, ובנו אריה ,היו הראשונים (מספר אחד ומספר שתיים) ברשימה של מתנדבים להילחם נגד הנאצים. דודי אריה הלך למלחמה וחמש וחצי שנים נלחם. לא פעם הוא נפצע קשה אבל החלים ותמיד חזר לחזית המלחמה. הוא סיים את המלחמה נכה אבל כגיבור המלחמה עם הרבה מדליות. סבא, בגלל שהיה גזבר ראשי בבנק, קיבל פטור מגיוס.

זאת היתה תקופה מאוד קשה לכל מדינת ברית המועצות. בגלל שכל  התעשייה עבדה למען המלחמה, היה מחסור באוכל ובבגדים. סבתא רחל תפרה מבגדים ישנים שמצאה אצלנו בבית (בגדים שהיו קטנים) בגדים יפים וחדשים. סבא כל הזמן היה עובד בבית אחרי העבודה. היו להם תרנגולות אפילו פרה ועז. הוא היה מטפל בהם כל הזמן וחלק גדול מהחלב של הפרה והעז מסר למדינה בחינם, בלי לקבל גמול כספי. המשפחה של סבא ברחו בזמן המלחמה לסמרקנד, הם היו מבלרוס. הם גרו בבית של סבא וסבתא 26 אנשים, כולם קרובי משפחה של סבא. כזכור, המשפחה של סבתא נרצחו במהפכה על ידי הבולשביקים. לכל האנשים שהתגוררו בביתם של סבא וסבתא היה צריך לתת אוכל ובגדים! ביחד עם סבא וסבתא עבדו גם אימא שלי, אחותה לובה שהייתה רק בת 5 וגם אחת מקרובות המשפחה שהיתה בגיל של אימא – בת 11. כולם עבדו מאוד קשה ובכל זאת היה מחסור באוכל. סבא החליט לשלוח את הבנות של כל המשפחה לחבר שלו שהיה מנהל של מפעלי זהב. המפעל היה ממוקם לא רחוק מסמרקנד. במפעל הזה נתנו אוכל לעובדים. הבנות עבדו שם בעבודות קלות ובתמורה קיבלו אוכל ולינה. בשביל שיקבלו את הבנות לעבודה בתנאים אלו, סבא מסר למפעל את העז ואת כל חפצי הזהב של סבתא שלי שהיו עליה בזמן שהם ברחו מהבולשביקים. כשהמלחמה הסתיימה, השמחה במשפחה היתה ענקית. כל החרדות והפחדים פסקו, אריה דודי חזר הביתה בשלום.

כשאימא שלי היתה בכיתה ז' היא סיימה בהצטיינות בית ספר למוזיקה והתקבלה לאקדמיה למוזיקה במקביל לבית הספר. כך היא המשיכה מכיתה ח', בבוקר למדה בבית ספר ובערב התחילה שנה ראשונה באקדמיה למוזיקה. אז בבית הספר למדו עשר שנים. היא סיימה את בית הספר גם בהצטיינות, ובגלל שהיתה לה תעודת הצטיינות היא התקבלה לאקדמיה לרפואה אפילו בלי מבחני קבלה. שם היא פגשה את אבא שלי, שפור מיכאל. הם התאהבו והתחתנו ואז נולדה להם ילדה מקסימה ששמה אנה, אחותי הגדולה. אחריה אני נולדתי.

בילדותי אני זוכרת שאימא ואבא שלי היו מאוד מסורים לעבודה שלהם כרופאים. לא פעם הם עזרו לאנשים, גם אנשים מהרחוב שהזדקקו לטיפול רפואי. גם בחופשות משפחתיות לא פעם ראיתי איך אימא ואבא רצים לעזור למי שהזדקק לטיפול רפואי. במקביל לעבודה בבית חולים אימא עבדה פעמיים בשבוע כמורה לפסנתר והתלמידים שלה מאוד אהבו אותה. חוץ מכל הקונצרטים שהיו בבית הספר היא ארגנה קונצרטים בבית שלנו. גם אני ואחותי הצטרפנו לנגן עם כולם. בסוף הקונצרט אימא שלי ניגנה וכולם היו שבויים בקסם המוזיקלי שלה. אחרי כל הנגינה אכלנו  עוגות ושיחקנו ושמחנו. אני זוכרת ולעולם לא אשכח את החוויה של הקונצרטים.

אמי 

כאשר אחותי אנה ואני התבגרנו, אבא הרבה פעמים דיבר איתנו על ארץ ישראל ועל הרצון לעלות לארץ. אבל בשנת 1985 אבא שלי נפטר בפתאומיות. אימא שלי אמרה שאנחנו צריכים להיות גיבורים ולהגשים את חלומו של אבא. התחלנו להתארגן לעליה לארץ ובשנת 1990עלינו לארץ. התחלנו ללמוד עברית באולפן, אימא כמובן היתה בקבוצת פנסיונרים ומיד ארגנה אותם למקהלה ששרו שירים בעברית. ואז בחנוכה בתאריך 12 בדצמבר היתה הופעה מאוד מוצלחת של שירי חנוכה וגם כמה שירים ביידיש.

למרות כל הקושי שהיה לנו היא היתה מאוד שמחה ומאושרת להיות בארץ. בתאריך 30 בדצמבר רצינו לנסוע לטיול שמארגן האולפן. היא קמה בבוקר בהתרגשות ובשמחה והתחילה להתארגן ופתאום הבת שלי בלה התחילה לצעוק: "סבתא נפלה". רצתי אליה והיא אמרה לי: "אל תיגעי בי, יש לי התקף לב ואני הולכת לעולמי" וסגרה עיניים…

אימא שלי גיבורה. היתה לה נשמה טהורה, היא השרישה בנו את טעם החיים, את ערכי היהדות, מסירות לעבודה ולמדינה. היא הייתה תמיד דוגמה ומודל לחיקוי עבורנו לזוגיות ולמשפחה ולהורות. יהי זכרה ברוך.

הזוית האישית

נלי: שמחתי לספר לשירי סיפור שלא הכירה על אמי האהובה.

שירי: שמחתי שסבתא השתתפה איתי בתכנית ושמחתי לשמוע את הסיפור המרגש שלה.

נלי ריסוב תרמה סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

גבורת משפחת ריסוב 

אהבה ללא גבולות