מאגר סיפורי מורשת

אלה תולדות חיי מאז הולדתי ועד ימנו:

אני נולדתי בחיפה בבית החולים הממשלתי, שהיום קוראים לו רמב"ם בשנת 1935.

המשפחה גרה בשכונה ב'ארד אל יהוד' בעיר התחתית בחיפה, שם גרנו עד 1938. בעקבות המאורעות שהיו נגד היהודים באותה תקופה עברנו לשכונת הדר הכרמל ברחוב הבורג, היום מעלה השחרור, הגובל בין השכונות הדר והכרמל.

בגיל שנתיים בחוף בת גלים בחיפה

גן ילדים בחיפה

קיבוץ מעוז חיים

אני למדתי בבית הספר 'בית חינוך לילדי העובדים' ששייך לזרם העובדים בחיפה. בשנת 1946 התחנכתי שנה בקיבוץ "מעוז חיים" בעמק בית שאן ואז חזרתי הביתה לחיפה והשלמתי את לימודי בבית הספר היסודי. ב-1950 יצאתי לעבודה בתור נער מתלמד במוסך וב-1951 עברתי להכשרה בקיבוץ "חוקוק" בעמק הירדן.

בית חינוך לילדי העובדים בחיפה

מהקיבוץ התגייסתי לצבא במסגרת ה"נח"ל". בשנת 1952 הלכתי לשרות ש.ל.ת. בקיבוץ גינוסר.

בשנת 1954 השתחררתי מהצבא, חזרתי לקיבוץ ויצאתי לעבודת חוץ עם ציוד מכני כבד בתעלת הירדן שבגליל העליון. ב-1957 נפתחה מלחמת "קדש" ואחריה עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לביתי בחיפה.

בתקופה זו, המשכתי לעבוד עם ציוד המכני, ובמסגרת עבודתי נקראתי לעבוד באפריקה בסלילת כבישים ושיפור שדות תעופה בכמה מדינות כגון: אתיופיה ואריתריאה שכללו עבודות עבור הצבא האמריקאי. בהמשך עבדתי גם בסומלי הצרפתית (שם המקום גיבוטי) ושם עבדתי בשביל הצבא הצרפתי. בתקופתי שם התחבבתי על הגנרל המקומי שצרף אותי למסעות של הקצונה הצרפתית מגיבוטי לכ-20 מדינות שונות באפריקה. במסגרת הסיורים הללו הגעתי גם לתימן. בביקורי בעדן נתקלתי במנהג מיוחד. בבית הכנסת, תחקרו אותי אנשי המקום – מאין באת וכל אחד ממש נלחם לארח אותי בביתו. התרשמתי מאוד מהכנסת האורחים הקסומה הזו שלדעתי היא סוד קיומו של העם היהודי בניכר.

בעת עבודתי באתיופיה נתקלתי גם ביהודים אתיופים אבל קיבלנו הוראות מטעם משרד החוץ לא ליצור איתם קשר, כך שהעסיקו אותם בחברה שלנו "סולל בונה" תוך התעלמות מהשייכות לעמנו.

אחרי אפריקה נסעתי לעבוד בפרס על הרי האררט אבל הטמפרטורה במקום הייתה קיצונית מידי עד שלא יכולתי לעבוד ונאלצתי לחזור ארצה. למעשה הייתי אמור לעבוד גם בניגריה אבל לא יכולתי בגלל סיבות משפחתיות.

אחרי סיום הפרק האפריקני המשכתי לעבוד בעבודות עפר שונות בארץ עד שהתקבלתי לעבודה בעיריית קריית מוצקין בה עבדתי במחלקת תפעול ונבחרתי לכהן כיו"ר ועד העובדים. אחרי כ20 שנה בעירייה פרשתי לגמלאות והיום אני עוסק בפעילות ציבורית עם זה שאני מכהן כחבר הנהלה במועדון ההסתדרות, בבני ברית ובמועדון גימלאי העירייה. לאחרונה קיבלתי את פרס יקיר ההסתדרות במחוז הצפון.

אני זוכר שבאחת מנסיעות העבודה שלי נשלחתי לאסמרה בירת אריתריאה לתקן חלק של טרקטור. הגעתי לבית מלאכה על מנת לחרוט את חלק הטרקטור ובעל המלאכה שפגשתי שם שאל אותי מהיכן אני. עניתי לו שאני מישראל ואז הוא סיפר לי שבמלחמת העולם השנייה, במסגרת תפקידו יצא לו להפציץ את חיפה עם המטוסים האיטלקיים שיצאו משדה התעופה של בירות בלבנון. סיפורו הזכיר לי כיצד היינו מסתתרים בילדותי בעת האזעקות מתחת לשולחנות כבדים ואיך שהפציצו מיכלי דלק בנמל חיפה והם בערו במשך שבוע שלם ללא יכולת כיבוי. אני זוכר שכאשר נגמרה המלחמה הייתה שמחה גדולה ותזמורת הצבא הבריטי יצאה למצעד ברחובות חיפה.

מאוחר יותר התחילה המלחמה לשחרור הארץ מעול המשטר הבריטי. אני זוכר את המחתרות "אצ"ל", "לח"י" וההגנה וכולם נלחמו במשטר הבריטי לשחרור המנדט הבריטי בארץ.

כילד אני זוכר גם את הפגנות ההמונים למען עלייה חופשית לארץ ישראל ואיך הערבים היו מתנכלים לנו כי גרנו בשכנות להם.

אני זוכר את ההכרזה באו"ם על הקמה מדינת ישראל עם תוכנית החלוקה ואיך שביום שהכריזו על הקמת המדינה התחילה, למעשה, מלחמת השחרור כי הערבים התחילו לפרוע ביהודים. אני זוכר שאי אפשר היה לצאת לערים אחרות ללא ליווי של אדם מבוגר.

אני זוכר כמה היה מרגש היום של הכרזת המדינה. הבית שלנו היה עמדה של ההגנה, כך שאנחנו נאלצנו לנטוש את הבית ולעבור לבית הספר הסמוך שם גרנו ארבע משפחות בתוך כיתה אחת. כך גרנו במשך חודשיים עד חג הפסח תש"ח. חג הפסח בשנה זו היה בשבילנו חג חרות אמתי ובשבילי זה היה חג כפול כי גם חגגו לי בר מצווה.