מאגר סיפורי מורשת

סבא דוד מספר קצת על עצמו 

נולדתי בסלובקיה בעיר KOSICE להורים ניצולי שואה. אימי שרה ז"ל לבית גוטר נולדה בשנת 1910 בכפר קטן בשם KRAJNA PORUBKA, בצפון מזרח המדינה. המשפחה ניהלה אורח חיים דתי כמו מרבית המשפחות באותם הימים באזורים אלה. ברשותם הייתה חנות קטנה לטבק וסיגריות. בגיל 4 נפטר אביה וסבתי נשארה לבדה עם עשרה ילדים קטנים. השתדלה להעניק חינוך טוב לילדיה למרות מצבם הכלכלי הירוד. החנות בקושי פרנסה את המשפחה. עקב המצב הכלכלי הקשה באמצע שנות השלושים באירופה, היגרו ארבע מאחיה לארה"ב.

 סבתא גולדה

עם פלישת הגרמנים למדינה, התדרדר מצב היהודים לשפל מדרגה. רכושם הוחרם ועל ילדי היהודים נאסר לבקר בבתי ספר. בהוראת המשטר הפשיסטי בסלובקיה, נלקחה אמי מביתה בתחילת שנת 1942 והועברה לפולין למחנה השמדה טרבלינקה. 1000 בנות צעירות הועמסו על רכבת משא בעיר POPRAD. הן הובלו בקרונות משא לאושוויץ שבפולין. זה היה הטרנספורט (משלוח) הראשון שיצא לפולין מסלובקיה. שנאת ראשי הממשל הסלובקי ליהודים ורצונם להיפטר מהם היו גדולים עד כדי כך שהם שילמו סכום של 500 מרקים לגרמנים עבור כל יהודי שלקחו למחנה השמדה. סכום זה נועד עבור "עלות הובלת היהודים למחנות".

למעלה משלוש שנות גיהינום עברו על אמי. היא סבלה מרעב, מחלות ועברה על גופה עינויים וניסויים רפואיים שונים. לבסוף אף השתתפה בצעדת המוות מפולין לגרמניה.

תודות לאומץ ליבה ורצונה העז להישאר בחיים הצליחה ברגע האחרון ממש לקפוץ מן המשאית שהייתה אמורה להוביל אותה עם עוד רבים אחרים לתאי הגזים. היא הייתה בין הבודדות מאותו טרנספורט ראשון ששרדו. במהלך השנים נמנעה מלשתף אותנו בחוויות הקשות שעברה ולא סיפרה כמעט דבר על כל מה שעבר עליה.

לאחר סיום המלחמה עם חזרתה לביתה נודע לה כי כל משפחתה הושמדה באושוויץ. ביתם הוחרם על ידי המדינה ונמסר לאחד מתושבי הכפר. כיון שסירבו להחזיר לה את הבית והרכוש היא עזבה את המקום ולא שבה לשם יותר. במשך השנים ניסתה להתאחד עם האחים בארה"ב אבל המשטר הקומוניסטי שקם לאחר המלחמה מנע ממנה לקבל היתר הגירה ואף לא היתר לבקר אותם.

אבי אברהם ז"ל נלקח למחנות כפייה. במחנות אלו עבדו עבודת פרך בבניית כבישים ומסילות ברזל בהונגריה ויוגוסלביה. אמו ושמונה מאחיו ואחיותיו לא שרדו ולא חזרו הביתה.

הוריי התחתנו בשנת 1949, חלומם היה להקים בית ולהגר לארה"ב או לישראל.

אני נולדתי בשנת 1950 ואחי שמואל כשלוש שנים, לאחר מכן.

בשנת 1964 הצליחו הורי לקבל היתר עליה לישראל. וכך בשנת 1965 עלינו ארצה. שמחנו והתרגשנו מאד לבוא לישראל. החיים בתחילת דרכנו בישראל  לא היו קלים. בארץ שרר מיתון עמוק. אבי היה יחסית מבוגר והתקשה למצוא עבודה. יום אחד התדפקו על דלת ביתנו שליחי ארגון הגירה יהודי (הג'וינט) עם מסמכי הגירה לארה"ב עבור ארבעתנו. למרות רצונה העז של אמי להתאחד עם אחיה החליטו הורי בסופו של דבר להישאר כאן. אמונתם שגורלם הוא להישאר בארץ ותקוותם לעתיד טוב יותר לילדיהם גברו על הקשיים.

חלומה של אמי –  לפגוש את האחים שלה – התגשם סוף סוף. זמן קצר לאחר עלייתנו ארצה חלקם באו לבקרה כאן בארץ. בשנת 1971 טסה לארה"ב לבקר ולהכיר את משפחותיהם. כך לאחר יותר משלושים שנות ניתוק ותלאות שעברה הצליחה סוף סוף להתאחד עם ארבעת האחים שנותרו לה ולבלות בחיק משפחותיהם. כך, בזכות כוח רצונה החזק, דבקותה בחיים ובלא לאבד אף פעם תקוה ואמונה- התגשם חלומה. זה היה המוטו בחייה וזה מה שהנחילה לנו.

לאחר סיום לימודי וארבעה שנות שירות צבאי ביחידת שדה הכרתי את מיכל. נולדו לנו שלושה ילדים – שרית, עודד ויוני. שרית נשואה לאורן. נולדו להם שלושה ילדים הודיה, תהילה ואמיתי – נכדינו האהובים והיקרים.

אני גדלתי בלי סבים וסבתות. חסרונם והעדר משפחה נרחבת השפיעו עלי מאד ועל כל הדור השני לשואה. לכן חשוב לי מאד להיות עם כל המשפחה בכל הזדמנות, לפנק אותם ולהיענות כמעט לכל בקשותיהם.

הזוית האישית

סבא: היה מרגש לשבת עם תהילה ולספר לה על אמי ועל משפחתי בגולה. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי דרך האתר של הקשר רב דורי לספר מעט על קורות משפחתי במלחמה.

תהילה: היה כיף עם סבא ולשמוע את סיפורה של סבתא רבתא שלי. זה מחבר אותי למה שמשפחתי עברה בעבר.