מאגר סיפורי מורשת

אימת הכלניות

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת. אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי: הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ, וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ: הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל! כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת. כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

(נתן אלתרמן. ביצוע שושנה דמארי)

נולדתי בארץ בשנת 1937 בבית חולים הדסה בתל אביב.

אני הילדה השביעית במשפחה בת 10 ילדים, שנולדה בארץ ואת השם דליה קיבלתי מאחות בית החולים. אמי הייתה עולה חדשה בארץ ולא ידעה את השפה, ומפני שהיא התאכזבה מאוד שנולדה לה עוד בת אחרי שכבר נולדו לה חמש בנות קודם לכן, חשבה לרגע להשאירני בבית החולים אך אחות בית החולים אמרה לה : "נולדה לך בת יפה כמו פרח, ואני אתן לה את השם דליה".

השנים הראשונות 

הורי עלו לארץ מסוריה בשנת 1935 לפני קום המדינה. אבי עלה לארץ לפני אמי בדרך בלתי לגאלית בעזרת יהודים טובים שהבריחו עולים ובעזרת ארגון ההגנה. הוא הגיע לגבול בראש הנקרה, פגש שם את אחי הבכור שהיה חבר בארגון והתקבל על ידי חברי הארגון להיות חלק מהם. לאחר מספר חודשים אמי עלתה לארץ עם יתר בני המשפחה.

בשנותיי הראשונות גרנו בשכונת נווה שאנן בתל אביב בדירה אחת יחד עם השכנים, שם לא היו שירותים, מקלחת או חשמל והיינו צריכים להאיר את הבית באמצעות "לוקסים" שדלקו בנפט. לא הייתי בגן ילדים כי לא היה אז מוסד כזה, וגם אם היה לא הייתה אפשרות להוריי לממן זאת. בית הספר היסודי בתל אביב בו למדתי נקרא "יסוד המעלה".

החיים בארץ היו קשים מאד – לא היו תנאים למגורים ולא הייתה יכולת להתפרנס. כמו כן, הוריי לא שלטו בשפה, אבי חיפש עבודות מזדמנות ואחיותיי הבוגרות יצאו לעבודה כדי לעזור בכלכלת הבית. הן עזרו לאבי שמכר ירקות ברחבי העיר עם חמור ועגלה ועבודתן באה פעמים רבות על חשבון בית הספר.

בשנת 1936 היו פרעות של ערביי הארץ ולא מעט התקפות על היהודים בדרכים. ניתן לומר שגם שלטון הבריטים בארץ הערים קשיים רבים על החיים וההתאקלמות הייתה קשה מאד. בעקבות זאת, אחי ואחיותיי הבוגרים התגייסו לארגוני המחתרת שפעלו בארץ נגד הבריטים, שזרעו טרור בארץ.

הכלניות בסביבת מגוריי

הכלניות היו יחידה מוטסת בריטית שפעלה בין היתר גם בארץ והגיעה לארץ כדיוויזיה בשנת 1945 בפיקודו של אריק לואי בולוס. הם נקראו כך בגלל הכומתות האדומות שחבשו לראשם. אני גרתי אז בשכונת התקווה יחד עם הוריי בצריף זמני שהם בנו ושהיה ממוקם בין הסמטאות שבהן היו מסתובבים האנגלים על מנת לעצור חשודים שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה עם הארגונים המחתרתיים נגדם. במסגרת פעולותיהם הם נכנסו לבתים ללא רשות וללא הודעה מוקדמת כדי לחפש נשקים שחברי הארגון החביאו בבתים.   גם לצריפנו ה"כלניות" פרצו וחיפשו נשק מאחר שאחי הבוגר השתייך לארגון "ההגנה". האנגלים הטילו עוצר והאפלה על התושבים, אסור היה להם להסתובב מחוץ לבתיהם בזמן הטלת העוצר, הם היו חייבים להגיע הביתה עד שעות מסוימות שקבעו האנגלים, בדרך כלל לפני רדת החשיכה ומי שנתפס מחוץ לביתו נעצר ונלקח למשטרה לחקירה. אני זוכרת ש"הכלניות" היו מציצים לתוך הצריף לראות את הנעשה בבית, ואמי הייתה חייבת לסגור מיד את כל החלונות והתריסים מפניהם, לכסות את החלונות בבדים כדי לעשות "האפלה" שלא יראו את האור מבחוץ. היא פחדה מאוד על אחיותיי הבוגרות מפני הכלניות שנעצו בהן עיניים.

ארגוני המחתרת שפעלו נגד "הכלניות" היו מטמינים ברכבים ובאופנועים שלהם חומרי חבלה ופצצות כדי לגרום להם לנזק, אך לאחר פעולות מסוג זה היו הכלניות מטילים עוצר על התושבים ועוצרים חשודים רבים, חלקם נחקרו במשטרה הבריטית. אחת הפעולות המשמעותיות ביותר כונתה "ליל הגשרים". פעולה זו בוצעה ביוני 1946 על ידי הפלמ"ח, כשבלילה אחד פוצצו אחד עשר גשרים כדי למנוע מהאנגלים להגיע דרכם לארץ ממדינות שכנות. בפעולה זו נהרגו ארבעה עשר מחברי הארגון, ובעקבות פעולה זו תכננו הבריטים נגד היהודים פעולה נרחבת שכונתה לאחר מכן "השבת השחורה".  בפעולה זו של הבריטים ב29 ביוני 1946 נהרגו ארבעה יהודים, נפצעו שמונה עשר אחרים ונעצרו יותר ממאה חשודים.

פעולה נוספת של המחתרות שאני זוכרת כילדה התרחשה ב – 22 ביולי 1946 – חברי המחתרות פוצצו את בניין קינג דיווד שברחוב יפו בירושלים. מכונית תופת שפוצצה את הבניין גרמה להרג של תשעים ואחד חיילים וקצינים בריטים. בעקבות פעולה זו הטילו הבריטים עוצר כללי ונרחב על תל אביב. כשלושים אלף חיילים בריטים פשטו על העיר וביצעו בה חיפושים אחר חשודים. נעצרו כשבע מאות איש, ביניהם מפקד הלח"י יצחק זרצקי (יצחק שמיר ז"ל) שלימים היה ראש הממשלה.

ב25 באפריל בוצעה פעולה על ידי הלח"י בחניון צבאי ברחוב הירקון בתל אביב שבה נהרגו שבעה צנחנים בריטים. בעקבות הפעולה יצאו הכלניות לפעולת תגמול ברחובות הערים, השתוללו וירו לכל עבר. בתחנה המרכזית בתל אביב הם ירו באוטובוס ובנתניה ובראשון לציון ירו על עוברי אורח.

אני זוכרת שבמהלך היום כשהיינו משחקים בחוץ, היו עוברים החיילים האנגלים עם הכומתות האדומות שלראשם, והילדים הגדולים מאתנו היו מתחילים לשיר להם את השיר של שושנה דמארי "כלניות". לדעתי הם היו נעלבים מאד, ואנחנו היינו נאלצים לברוח כל עוד יכולנו. יום אחד סגרו החיילים את התאטרון שבו היו שרים את השיר "כלניות" כי הם טענו שזה שיר חתרני נגד המנדט.

ב- 14 במאי 1948 עזבו הבריטים את הארץ. בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה פלשו לארץ צבאות ערב הסדירים ופרצה המלחמה שהסתיימה ביולי 1949 עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה.

שנות החמישים

לאחר תקופה מסוימת בשנת 1954עזבנו את שכונת התקווה ועברנו להתגורר בישוב אזור. סיימתי 12 שנות לימוד בתיכון עירוני ו' בתל אביב והתחלתי לעזור לכלכת המשפחה.

עבדתי כסייעת בגן ילדים פרטי בתל אביב ולאחר מכן כפקידה בחנות שנקראה: "ירושלמי" בת"א.

בשנת 1957 התגייסתי לצה"ל ושירתי כרשמת בבית משפט צבאי בדרום הארץ.

בשנת 1959 נישאתי והמשכתי בעבודתי כמזכירה בבית ספר "יוספטל" באזור ששם גרתי עם בעלי ושלושת הילדים שלנו. ילדיי למדו בבית ספר זה.

התקופה האחרונה 

בשנת 1998 פרשתי לגמלאות. שנה לאחר פרישתי התחלתי להתנדב במתנ"ס כפר יונה כרכזת מתנדבים יישובית, ועד לעצם היום הזה אני ממשיכה בהתנדבותי במתנ"ס כפר יונה. על התנדבותי למען הקהילה קיבלתי את אות יקירת העיר בשנת 2015.

ברצוני להוסיף משפט שמלווה אותי ומהווה את האי המאמין שלי: "הנתינה היא קבלה".

הזוית האישית

סבתא: היה לי כיף גדול לספר לנכדי היקר על תקופת ילדותי נערותי ועל שירותי בצבא. אלון: היה לי כיף לבלות זמן איכות עם סבתא ולגלות הרבה דברים שלא ידעתי עליה ועל התקופה בה הייתה צעירה.