מאגר סיפורי מורשת

שמי אילן קליין, נולדתי בתאריך 29.7.1944 בבית החולים הדסה שעל הר הצופים ירושלים.

גרתי בשכונת "שמואל הנביא" שכונה קטנה, שהייתה הרחוב הצפוני ביותר בירושלים העברית. בשכונה היו תשעה בתים בדמי מפתח בצד אחד של הרחוב, ובצד השני של הרחוב היו אבעה בתים פרטיים.

בילדותי

בבית מספר אחד, גרו שתי משפחות ששמם היה צייפינגר שהיו סנדלרים, משפחת פימשטיין שעברו לקרית יובל, משפחת ריכטר מקפה נאוה שילדיהם היו נאוה (שעל שמה בית הקפה) גדעון ויוסי. משפחת פלץ עם הבת כרמלה.

בבית מספר שלוש, גרו משפחת כהן יהושע ושושנה וילדיהם אסתר, דסי, בני, אשר. משפחת רוזנסל שילדיהם היו מלכה וחגי, חגי למד בכדורי, היה חבר קיבוץ מלכיה ונהרג במלחמת יום הכיפורים. משפחת גאייר שבנם היה נכה פוליו ביד. בבית מספר 4 גר יוחנן לקיצ'ביץ שיצא להיות ילד חוץ בקיבוץ בית השיטה, לאחר מכן היה המאייר של הערוץ הראשון ברשות השידור.

בבית מספר חמש, גרה משפחת לנדנר, בעלי מאפייה בשכונת בית ישראל, גלה רייך עברה לבניין זה מאוחר יותר ובבניין היתה חנות צמר של משפחת זמל. מנשה שהיה בן גילה של רבקה רוזנר.

בבית מספר שש, גרה גלה עם ניצה שנל. משפחת רוזנר (בוזי'ן) אהרון ואתל עם הבנות דרורה ורבקה. משפחת פורברג עם הבן יוסי, משפחת פיק שבאו מבלגיה, משפחת זמל, לאחר שמשפחת רוזנר עזבו באו חנה ויוסקה דיאמנט. שושנה הרווקה, וחנוכה שגר בקומת הגג.

בבית מספר שבע, הייתה גלנטריה, בעל הגלנטריה גם גר בבניין. בקומה השנייה בדירה, היה בית כנסת.

בבית מספר שמונה, גר עידו שעבר לנהריה וציפורה יוכט המנגנת בגני הילדים עם בעלה ובנם ברוך.

בבית מספר עשר, הבית שבו גרתי. בכניסה הייתה מכולת של גברת כהן ואחר כך של משפחת ברנדייס. גרו בבניין משפחת צוקרקנדל שבנותיהן היו דסי ואורה, אורה נשואה ליעקב אחי מאיר, כתבה את הספר כלה. במרתף גר יוחנן שלום, שהיה בגילי והגיע כעולה חדש מרומניה. בקומה הראשונה גרה משפחת כהן מרים והנס וילדיהם, דבורה שנישאה ועברה למושב בית זית, אהרון, ויוסי שהיגר לפינלנד. קומה השנייה גרנו אנחנו, לידינו רייזל כהן-"הזקנה", משפחת שפירא, מי שהיה הסנדק שלי וכשנפטרו באו לגור משפחת שור. בקומה השלישית גרה משפחת ברנדייס ומשפחת סילויאן-יערי עם בתם חנה. בגג בדירת חדר גר אדם מוזר ורווק שעבד בדואר, שעלה מהולנד.

ממול שורת הבתים היו שלושה-ארבעה בתים פרטים. באחד מהם גר אריה בעל השפם הגדול ובעל המשאית ואשתו שהיה לה גן ילדים בבית. לידם גרה משפחת ויינטראוב שרותי הבת הייתה חברה של אחותי. בהמשך גרה משפחת בן אליהו בלהה, רחל, עזרא ואיתן בן גילי שהגיע להיות מפקד חיל האוויר. בהמשך לבתים הפרטיים וממול לבתים המשותפים היה שדה ובאמצע השדה היה בית בודד בן 3-4 קומות שבו גרה משפחת קובלסקי- מאיר ומרים (עד שהתגרשו) ילדיהם שמוליק ולאה. והמורה לפסנתר שלי גב' מילר שעלתה מגרמניה. מאחורי הבתים המשותפים, בדרך לגן העיר שהפך להיות שטח הפקר אחרי מלחמת השחרור היה בית פרטי אחד של משפחת ביבי (נהג מונית בחברת קשר) ובתם שושי. באותו בית גרה דוריס ואחותה לילי לנגר ומשפחתה שבאו מהונגריה.

אנחנו גרנו בדירת דמי מפתח, בת שני חדרים. בחדר אחד היו הורי, בחדר השני הייתי אני ואחותי אסתר (אתי), הגדולה ממני בתשע שנים.

עם הורי ואחותי

השכונה הייתה מסוף רחוב הבוכרים ועד ישיבת דושניסקי. גרנו בבית מספר 10, ולימים הבניין הפך למספר 64 כי הרחוב התחיל משכונת סנהדריה. תושבי השכונה היו חיילונים, בעלי מקצועות חופשיים, בני המעמד הבינוני.

אבי מיכאל-פולוש ואמי פרידה-פרנקה

נולדתי לאבי מיכאל (פולוש) שנולד ב-1906 בעיירה זדונסקה-וולה שבפולניה לבית דתי-חרדי של חייטים. אבי למד בחדר ובגיל מאד צעיר הפסיק את לימודיו ועזר לאביו בעבודה. בסביבות גיל 10 עברה משפחתו של אבי לעיר הגדולה באזור, קאליש. כשהתבגר, בגיל העשרה נסחף לתנועות-מפלגות ציוניות, עזב את הדת והשתתף בכל הפעילויות של מפלגת פועלי ציון-שמאל. היו בעיר הרבה תנועות ומפלגות שונות ומשונות (כרגיל אצל יהודים שמתפצלים לפלגי פלגים: המזרחי, פועלי-המזרחי, אגודת-ישראל, השומר-הצעיר, בית"ר, הקומוניסטים וכו'). אבי עסק הרבה בספורט.

אמי פרידה (פרנקה) נולדה ב-1910 בעיר ווצלאבק, למשפחה חילונית בשם שר ובנעוריה עברה לעיר הגדולה באזור, קאליש. שם במועדון המפלגתי היא הכירה את אבי, יצאו כמה שנים ובתאריך 31.3.1933 נישאו.

למחרת אבי עזב את רעייתו הטרייה, ונסע לארץ-ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי עם רישיון (לקראת תחרויות המכביה), תוך הבטחה שתוך שהותו בארץ ישיג לאשתו סרטיפיקט (רישיון עלייה). את מסעו לארץ עשה עם חבר (אהרון בוז'ין), חבר מהעיר. הם נסעו ברכבת מפולניה ליוון, ביוון עלו על אנייה לאלכסנדריה ומאלכסנדריה עלו על רכבת שנסעה לארץ-ישראל לחיפה. בחיפה הוא הגיע לבית דודו יוסף ושרה שוורץ (ההורים של אסתר ברנשטיין), אחרי זמן מה עבר לירושלים, כדי להיות קרוב למוסדות המטפלים באישורי עלייה.

הוא החל לעבוד כפועל בניין, וכפועל במפעלי ים-המלח, עד שהצטרף לשני שותפים (פרץ קופר ויעקב בנדר) ושלושתם הקימו קבוצת חייטים בשם "אדרת" שייצרה בטלדרסים לצבא הבריטי, לעליית הנוער וג'קטים לציבור הרחב. כל נסיונותיו להשיג לאשתו רישיון עלייה עלו בתוהו. הוא שיגר לה מברק, שתנסה להגיע בכוחות עצמה, בצורה בלתי לגלית לארץ.

אמי שנשארה בעיר קאליש חיפשה ומצאה קבוצה שמתארגנת ליציאה לארץ. בקבוצה היו כ-18 גברים וכ-32 נשים, עם מלווה קבוצה בשכר. הם החלו את מסעם לארץ בתחילת 1934 ברכבת ליוון, עלו על אונייה לביירות ושם סידר להם המלווה משאית שלקחה אותם לגולן שבסוריה, לרכס מעל עין-גב של היום. שם הם נפרדו מהמשאית. ביום הסתתרו מפני הבריטים ובלילה הלכו לכיוון כפר-נחום שם היו צריכים לעלות על משאית שתפזר אותם ברחבי ארץ-ישראל. כשהגיעו לכפר-נחום, המשאית לא הגיעה. המלווה השאיר אותם ויצא לטבריה לארגן משאית אחרת. הוא לא חזר, תחת זאת הגיע כוח משטרה בריטי שעצר את כל הקבוצה. הגברים נשלחו למאסר בעכו, הנשים נשלחו למאסר בבית-לחם.

הדבר נודע לאבי והוא דאג לאמי שהייתה בבית הסוהר ע"י כך ששיחד שומרים ערבים שייתנו לה לצאת איתו לירושלים לבלות. כעבור כמה זמן, נערך משפט בחיפה (זו הייתה הקבוצה הראשונה הבלתי לגלית שנעצרה) היה הד למשפט בעיתונות. אמי קיבלה 9 חודשי מאסר, ולאחר מכן גירוש. היא ישבה את חודשי המאסר שלה בכלא בבית-לחם וגורשה לטריאסט שבאיטליה. נעשו נסיונות לעלייה שלה באמצעות נישואים פקטיביים, כאשר במקביל אבי הצליח באמצעות הסוכנות-היהודית, להשיג עבורה אישור כניסה לארץ. הוא יצא לטריאסט להביאה.

ביום 7.1.1935 הם נכנסו לנמל חיפה עם האנייה (פרט זה נודה לי בעקבות נבירה בארכיון הציוני בירושלים) והגיעו לירושלים. כעבור 9 חודשים מיום מפגשם בטריאסט נולדה אחותי אתי בירושלים. כשאחותי הייתה בת ארבע ב-1939, הוריה של אמי שלחו לאמי ולאחותי כרטיס נסיעה להגיע לפולניה לבקר אותם. ימים ספורים לפני הנסיעה, התקבל מברק שביקש מהן לא לצאת לדרך מאחר והגרמנים פלשו לפולניה והחלה מלחמת העולם השנייה. כך למעשה ניצלו חייהן.

בילדותי

עד גן חובה, הייתי בביתי עם אמא, שלא היה לה סבלנות לגדל אותי, רוב הטיפול בי נעשה ע"י אחותי.

אני ואחותי

פרוץ מלחמת השחרור ב-1948, תפס אותנו בבתינו שהיה קרוב מאוד לשכונה ערבית סמוכה בשם "שיח-ג'רח", מאחר והמצב הביטחוני היה קשה מאוד, יריות כל היום וכל הלילה. החלה תקופת המצור לכן המזון אזל, המים לא סופקו לבתים וחולקו במסורה ע"י מיכלית. אמי שלחה אותי לשדה ממול הבית על מנת לקטוף עלי חובזה מהם היא עשתה קציצות. נאצלנו לנטוש את הדירה ולהתרחק מקו הסכנה. עברנו לגור אצל משפחת קופר שהיה השותף של אבי ברחוב צפניה. גרנו בצפיפות נוראה, עד שבשלב מסוים, עברנו יותר למרכז העיר ושכרנו חדר ברחוב אוסישקין 1, אצל משפחת ביידא.

אבי גויס לצבא, השתתף בכיבוש שכונת קטמון הערבית. לאחר מכן, עסק בחייטות במחנה שנלר. לקראת סיום המלחמה, אבי עוד היה בצבא, נדדנו אני אחותי ואמי, לדודה אסתר ויונה ברנשטיין בחיפה (אותה משפחה שאבי הגיע אליה לראשונה כשהגיע לארץ). גם שם חווינו קצת מהמלחמה, כי היו לילות שירדנו למלקט. האח של אסתר, דניאל נהרג לא הרחק מהבית, בעקבות נפילתו האב קיבל התקף לב ונפטר, אסתר שנולדו לה זה עתה תאומים (איצלה וזליג ,כיום חברי קיבוץ דגניה א') נעזרה באמי ובאחותי בטיפול בהם בזמן אבלה.

עם סיום המלחמה אחותי שהחלה ללמוד בבית הספר היסודי בקרב בית הדודה, נשארה לסיום שנת הלימודים ואמי ואני הפלגנו לפריז-צרפת לאחות אמי ולברסטול-אנגליה לדודה של אמי, על מנת להרגע ממאורעות המלחמה. כשחזרתי מחו"ל, התקבלתי בשכונה בכבוד מלכים, כי זו הייתה אטרקציה לבקר בחו"ל. כשהייתי בגן חובה "אסתר" בשנת 1949, היה רחוק מהבית ואחותי בדרכה לבית הספר "למל" הביאה אותי לגן, ובסיום הלימודים אספה אותי. כדי להגיע לגן, היה עלינו לעלות את כל העלייה של רחוב הבוכרים, עד לרחוב צפנייה ומשם דרך רחוב עמוס לרחוב עובדיה שבשכונת כרם אברהם. באחת הפעמים כשחזרנו מהגן, ירדו ברחוב הבוכרים נפתחה לעברנו יריות מעמדה ירדנית שהייתה מעבר לגבול במרחק של חצי קילומטר. העמדה הייתה ליד בית הספר לשוטרים, שנמצא ליד גבעת התחמושת של היום. השתטחנו, נצמדנו לקיר עד שהיריות פסקו והגענו בשלום הביתה.

בערב יום העצמאות השני למדינת ישראל 1950, כשהייתי בן 6 יצאתי עם הורי לחגוג במעגלי הריקודים השמחים את החג. במגרש הריק בין הבית שלנו לישיבת דושנסקי ראינו מעגל חוגגים של חרדים. הלכנו לראות את שמחתם ולהפתעתנו גילינו שהם שמחים על כך שהם שורפים את דגלי מדינת ישראל. זה היה שוק חזק עבורי, הורי לא הסבירו לי מדוע, לקחו אותי מיד הרחק משם. (כשהתבגרתי הבנתי שאותם חרדים הם אנטי ציונים ונמצאים בארץ רק מטעמי דת, ביאת המשיח).

למחרת, ביום העצמאות נערך מצעד צה"ל בירושלים ואני הלכתי לאיבוד. שוטטתי ברחובות לבד ועוברים ושבים ניסו לדובב אותי היכן אני גר, אך לא הצליחו, כי לא ידעתי. לפתע נזכרתי שישנה חנות שעונים של משפחת ביידא שאצלם התגוררנו בעבר והשוטרים הביאו אותי לחנות הזו ומכאן לאיחוד עם הורי הדרך הייתה קצרה.

קישור לקובץ הסיפור המלא של אילן קליין

הקשר הרב דורי-אילןקליין

הזוית האישית

סיפורו של אילן קליין תועד ע"י התלמידה שחר פרידמן, מתיכון מית"ר בגני תקווה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי במודל שיתוף כתת הותיקים בהובלתן של המורות אנט אלון, הילה אהרוני. אילן השתתף בתכנית יחד עם רעייתו אביטל קליין. קישור לסיפורה של רעייתי אביטל קליין.