מאגר סיפורי מורשת

קודם כל, קצת על עצמי: שמי דוד גולדשטיין, נולדתי בהונגריה בשנת 1942. גדלתי בעיר "דברצן" שבמזרח הונגריה כילד למשפחה מרובת ילדים, עליתי ארצה בשנת 1947. אני מתגורר בהרצליה עם אשתי, יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים.

משפחתי ואני יצאנו מהונגריה בשנת 1946 במטרה לעלות ארצה. בחופי הארץ תפסו אותנו הבריטים, האשימו אותנו בעלייה בלתי לגאלית ושלחו אותנו למחנה הסגר בקפריסין. לאחר כשנה כשהסתיים המנדט הבריטי שיחררו אותנו, ועלינו לארץ באוניית מעפילים בשם "כנסת ישראל".

לאחר עלייתנו לארץ, השתקעה משפחתי בהרצליה. כעבור מספר שנים, משפחתי רצתה לממש את עצמה כחלוצים, ובעקבות זה עברנו למושב "טירת יהודה" – מושב חקלאי בקרבת הגבול. באותה תקופה ציידו כל משפחה שהתגוררה במושב בנשק, בגלל מיקומו של הישוב. אחי, שמחה, נשא את הנשק במשפחתנו, הנשק היה "סטן".

באחד הלילות בישוב, בסוף שנת 1953 בחודש ספטמבר, בליל ירח מלא, התעוררתי למשמע מאמצים להרמת הרשת שבחלון (הרשת מוקמה להגנה מפני רימונים). הערתי את אחי הגדול שהיה בן 22 וישן לידי. אחי ירה ממיטתו צרור כדורים לעבר החלון. המחבלים (פדאיון) שניסו לפגוע בנו, ירו תוך כדי נסיגתם צרורות לעבר דלת הכניסה. למחרת בבוקר, באו עיתונאים וצלמים לראיין לשאול על המקרה (קיים תיעוד של המקרה בעיתון). לאחר מכן, אמי אספה את המשפחה, הודיעה לכולנו שחוזרים להרצליה, ואמרה: "שרדנו את השואה, ואנחנו לא מתכוונים להיות פה כמו ברווזים במטווח, חוזרים להרצליה!", וכך נגמר חלום החלוציות שלנו.

למזלי, לא התיישבתי על המיטה, כי אם כן, לא הייתי יכול לספר היום את הסיפור.

אני, אשתי, ונכדיי לפני כמה שנים

הזוית האישית

סבא דוד: למדתי ממקרה זה שעם כל הרצון של משפחתי לממש את החזון הישראלי, בסופו של דבר, לאחר שחווינו את המקרה הזה ואחרי שעברנו את השואה ואיומים נוספים, לא נשאר שם ונסכן את עצמנו. על מנת לממש את הציונות והחזון הישראלי, חובה עלינו להישאר בחיים ולהמשיך למרות הסכנות.

הנכדה שי לי: למדתי להעריך את חיי ואת הדברים הקטנים שבהם. להודות על מעשים קטנים מצילי חיים.