איך פגשתי את סבא עמוס
שמי מיכל קציר. הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בכיתה ה'. אז קרה משהו ששינה את חיי לתמיד:
בוקר אחד, בחופש הגדול שלפני כיתה ה', הגיע אלינו ילד קטן ורזה עם משקפיים בעלות עדשות עבות במיוחד, ועברית של עולה חדש לכיתה. באותם ימים, הגיעו לכיתה שלנו עולים חדשים רבים מארצות שונות: פולין, רוסיה וגם מהונגריה.
אפשר להתחיל את הסיפור שנה קודם, כשעמוס עלה עם הוריו לישראל מהונגריה בשנת 1957. כמו עולים חדשים רבים, עמוס שוכן עם אבא שלו (יצחק), עם אימא שלו (אסתר) ואחיו דני במעברה בזיכרון יעקב. שם גרו זמן קצר עד שעברו לגור במושבה בת שלמה, שם קיבלו בית קטן ומשק קטן, שתי פרות, והועסקו בעבודות מזדמנות כדי להתפרנס. סבא עמוס, כילד, היה נוסע באופניים עם אחיו ועם ילדים נוספים כדי לדרוך ענבים ביקב של זיכרון, שזו ממש פעולה, כפי שהיא נשמעת – קופצים ודורכים ברגליים יחפות על הענבים שנבצרו בכרמי הסביבה, כדי להוציא מהם את המיץ וליצר כך יין.
כאשר שמעו על האפשרות לעבור לגור בקיבוץ, החליטו לעבור לעין השופט, יחד עם עוד משפחה. באותם זמנים אימא שלי לימדה אותי ושיננה לי כמה חשוב להתייחס יפה לכל ילד שונה, חלש או שיש לו סיבה כלשהי לקושי: למשל, קשיי שפה, הסתגלות לתרבות לא מוכרת, תכנית לימודים חדשה ושונה ממה שהיה רגיל, הצטרפות לחברה של ילדים שכבר רגילים זה לזה והוא חדש אצלנו, או שונה ומתקשה להתחבר… אז, כפי שאימא לימדה אותי, זיהיתי שלעמוס יכולים להיות קשיים ונרתמתי לעזור לו. למשל, ליום הולדת ה-11 שלו הגעתי עם פרח אדום לברך אותו (כך סיפרו האימהות שלנו), עזרתי לו ללמוד את השפה, באתי לבקר אותו כשהיה חולה, גם בניתי איתו יחד את תערוכת סיום כיתה ו'… והשיא של אותה תקופה היה הצגת סיום כיתה ו'. בהצגה "ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג, שנינו היינו בתפקידים הראשיים: אני הייתי "גברת שום איש" (הסופרת) שאימצה את הילד ניסים, ועמוס היה "נפלאות", הקוף של ניסים, כי לא ידע מספיק טוב עברית, ובתור קוף לא היה צריך ללמוד טקסט.
בעצם, מאז שעמוס הגיע לקיבוץ, אנחנו יחד. נעשינו זוג באופן רשמי לקראת סוף בית הספר התיכון. גם את תערוכת סיום כיתה י"ב בנינו שנינו ביחד. התחתנו לאחר הצבא, נולדו לנו שישה ילדים ויש לנו תשעה נכדים.
ויש לנו סיפורים רבים ומרתקים…
הזוית האישית
מיכל ודניאל: נהנינו מאוד מהעבודה המשותפת. זאת הייתה הזדמנות בשבילנו, להכיר אחד את השני יותר טוב. אני רוצה שנהיה בריאים וניפגש שוב כמו פעם.
מילון
מעברהמַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”מפתיע לדעת שסבא ואני נפגשנו לראשונה כשהיינו ילדים בכיתה ה' “