מאגר סיפורי מורשת

רוני שטדלר בן אלכס וברכה שטדלר, נשוי לרינה, אב לחמישה ילדים וסב לחמישה עשר נכדים ברוך ה'. בעל תואר בהנדסת מכונות מאוניברסיטת באר שבע. לאורך השנים עבד וניהל בתחום היהלומים והתכשיטים. נולד וגר במושב "אביחיל" שבעמק חפר.

סבי נולד וגדל במושב אביחיל. מושב אביחיל נוסד בשנת 1932 על ידי החיילים המשוחררים מהגדודים העבריים. הגדודים העבריים הם גדודים של חיילים יהודיים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי נגד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה' כשמטרתם הייתה לכבוש את ארץ ישראל.

תושבי אביחיל המשיכו במסורת של הגדודאים העבריים והמשיכו להיות מעורבים ולהילחם למען המדינה היהודית. חברי אביחיל לחמו במסגרת: השומר, מגיני תל חי, נוטרים, ההגנה, הפלמ"ח, התנדבו לבריגדה ואפילו לאצ"ל.

סבא רבא שלי סבא אלכס היה נוטר, מפקד בהגנה והיה בן המג"דים הראשונים בצה"ל. כל הדודים של סבא רוני השתתפו במלחמת העצמאות, מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים. סבא רבא אלכס השתחרר ועבר לחקלאות ולגידול פרדסים.

סבא רוני המשיך בדרכם של חברי אביחיל. סבא רוני המשיך במסורת של המשפחה והתגייס לחייל השריון בשנים 1969-1973.

סבא רוני שירת בשריון כמפקד טנק –מט"ק ברמת הגולן. בתקופה הזאת סבי השתתף במספר פשיטות ללבנון וקרבות נגד מחבלים. בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים-תקופת הפתחלנד.

סבא רוני השתתף בשמירה והגנה על חפירת תעלת ה-נ"ט תעלה שנחפרה להקשות על הסורים לחדור לרמת הגולן. סבא שרת בחטיבה 188 גדוד 53. הוא נלחם בלבנון נגד מחבלים, קראו לתקופה, תקופות הפחלנד-אדמת פתח, אדמת המחבלים.

באחת הפשיטות ללבנון שהייתי בטנק עם הנוכרי (מגלה מוקשים) עלינו על מוקש שהתפוצץ וירו עלינו פצצת אר.פי.ג'י שלא פגע אמנם בטנק אבל המ"מ ניפגע בעין ואיבד את עינו. הוא פונה מיד לטיפול. וסבא וכל החיילים המשיכו ללחום במחבלים. סבא רוני השתחרר והתחיל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון הנדסת מכונות.

מלחמת יום הכיפורים – אוקטובר 1973 סיפורו האישי של רוני שטדלר

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, בחודש אייר תש"פ, במפגש משפחתי ייחודי, שיתף רוני את ילדיו, נכדיו ובני המשפחה בסיפורו האישי, סיפור של פציעה אנושה במלחמת יום הכיפורים תשל"ג, שממנה השתקם ברוך ה' לחיים מלאים וברוכים בעשיית שפע טוב וביצירה מרגשת.

ואלו הם דבריו:

"ביום כיפור תשל"ג 1973, התחילו לגייס אצלנו במושב (אביחיל) ובאו לגייס את עליזה סגל (בת), השכנה שלי. היינו יחד במרפסת אצל עליזה כשבאו לאסוף אותה. גם את צביקה ז"ל, החבר שלי, גייסו לפני, וממש כעסתי, התפלאתי, אני שריונר מפקד טנק ואמרתי להם ולעצמי שזה לא בסדר, שאותם מגייסים ואותי לא. אבל אחרי כמה דקות באו ברכב פרטי ולקחו גם אותי.

הייתי בטוח שאנחנו עושים את העבודה צ'יק צ'אק (כמו במלחמת ששת הימים) וחוזרים הביתה. לקחתי מצלמה, התלבשתי יפה והלכתי במצב רוח טוב למלחמה שחשבתי שתיגמר מהר ותוך יומיים שלושה גומרים את המלחמה, כי אנחנו "הטובים" מכולם, "החזקים" ו"החכמים'- מכולם. אנחנו, עם ישראל, מנהיגי המדינה והמטכ"ל חטאנו בחטא היוהרה.

כשגייסו אותי נסענו למחנה "פילון" בצפון כדי לעלות לרמת הגולן. התברר שאין לנו טנקים, כי לקחו לנו את הטנקים לגזרה הצפונית ואנחנו ירדנו דרומה לשבטה. שם קבלנו טנקים של קורס צמ"פ, בלי ציוד וכ"ו.

קבלתי טנק רק עם 2 כובעים וי.אר.סי, רק אני והנהג כדי שנוכל לדבר. גם ללא מקלע מקביל. אחרי יום יומיים של קרבות השלמנו ציוד מטנקים מושבתים/פגועים.

ידענו שהגענו למלחמה, כאשר חטפנו אש מהמצרים. כבר בלילה הראשון של הקרבות ידענו שאנחנו במלחמה קשה. המצלמה כבר ביום השני לא היתה קיימת)

התגייסנו במוצאי יום כיפור וקיבלנו טנקים בשבטה. נסענו על זחלים לחזית. יצאנו משבטה ב 7.10.73, הגענו לחזית בערב.

רוני וחבר בטנק

5 ימים ניהלנו חילופי אש במרחקים של 1000-3000 מטר. בימים האלה השמדנו טנקים של האויב וגם לנו היו נפגעים.

בימים הראשונים של המלחמה (כחמישה ימים) קבלנו פקודה להתקדם כ-ק"מ לגבעות שהיו לפנינו. הפקודה התקבלה מלמעלה(לא יודע ממי). לי לא היתה הרגשה טובה עם המהלך הזה, ראיתי בשטח שזאת טעות ואפשר להיכנס למארב  קלאסי של המצרים, ובאמת זה מה שקרה. עלינו אחד אחד לשטח שטוח של  חולות ודהרנו קדימה.

כשהגענו לגבעות היה שקט, שקט לפני הסערה. משהו לא נראה לי ואמרתי לנהג הטנק שהוא נוסע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, 4 מטר.

ופתאום אני רואה בעיניים טיל סגר "מתלבש" על הטנק של דקל, המ"פ לידי והוא עף מהטנק (זה היה המזל שלו), דקה אחרי זה אני רואה את הטנק מימיני חוטף סאגר. אספנו את הפצועים על הטנק שלי. ששה חבר'ה.

דקל קיבל את הפיקוד (נשרף/נפצע ברגל) על הטנק. חייל אחד קיבל הלם קרב והתחיל לרוץ וטנק אחר העלה אותו בכוח לטנק. את זה אני זוכר כמו היום.

נסוגנו אחורה (אולי מאתיים מטר) וסיירת שריון לקחו את הפצועים מהטנק וגם המ"פ  פונה בגלל הפציעה ברגל.

לילה אחד נשארנו  טנק בודד בשטח (היתה לנו סתימת דלק). היה חושך מצרים וגם מפחיד, פתאום עברו לידנו פלוגת שריון מצרית. אמרתי לכולם בטנק שלא מדליקים אור–ולהיות במוכנות מלאה, למזלנו הם לא ראו אותנו.

בבוקר נסענו לאט לאט לנקודה ששם תיקנו את הטנק. שם פעם ראשונה שראיתי חיילים בהלם קרב (לא ידעתי מה זה), והייתי בשוק והתחלתי להבין שאנחנו במצב לא טוב.

בקרבות, כל יום עם שחר(בבוקר) חשבנו שצה"ל יגיע אבל צה"ל היינו אנחנו. הקרבות נעשו על ידי המפקדים והחיילים בשטח. כולנו ידענו שאסור לתת למצרים לעבור, כי כל המדינה מאחורינו.

ב -14.10.73 המצרים התקיפו דרך וואדי מעבוק. הפלוגה שלנו השתתפה בקרב (נשארנו רק ארבעה טנקים) במסגרת גדוד סדיר 46 שמפקדו היה דורון רובין ז"ל, שהיה מהלוחמים והמפקדים שהיו לצהל.

סך כלי אויב שהושמדו בקרב הזה: כ- 80 טנקים, כ -50 נגמשים, כ -20 משאיות.

ב-14 לחודש נהרג מ"מ דרור נבו (אדם מיוחד), ואז קבלתי את הסטירה הקשה ביותר, ושם למעשה התחלתי להבין את המציאות הקשה.

ירדנו לוואדי כעבור ק"מ ניצן סלע ואני, ירינו על טנקים מצריים ממרחקים של 50-150 מטר אני זוכר /חושב שהשמדנו 8-10 טנקים סלע המ"מ אמר לי  10 טנקים. קרב מתווך מטווח קצר, קרב שהוא מאוד נדיר בקרב שיריון.

אני זוכר שכוונתי את התותח ויריתי, חייבים לעבוד מהר ומדוייק, לא פגעת ראשון אז פוגעים בך.

בתאריך  15-17.10.73 היינו ת"פ גדוד 202 של הצנחנים. מנענו חדירה של המצרים דרומה לכיוון שארם א-שייך ואז נפצעתי.

" מנענו חדירה של המצרים דרומה לכיוון שארם א-שייך"-אני ממש לא זוכר. סיפרו רק אחרי הפציעה.

נפצעתי  בסביבות 17 לחודש, לבית החולים תל-השומר/שיבא הגעתי  ב-22 לאוקטובר כלומר הייתי מספר ימים ללא הכרה גם בבית חולים צבאי ברפידים, ועברתי שם את הניתוחים הראשונים וקרוב מאוד לעולם הבא. הוגדרתי כפצוע אנוש. ציטוט של רופא: "ברצוני להדגיש שמהלך הטיפול וההחלמה היו ממושכים ומלאי סבל. אבל לא אדם כרוני ישבר. הוא נלחם באומץ ונחישות ומשוחרר מבית החולים,  94 יום, לאחר שנקבע "מותו" כשהוא חבול ומותש."

הייתי בבית חולים ולא היה קל, כאבים וכ"ו, שכבתי שלושה חודשים של טיפולים קשים והרבה ניתוחים ורצון חזק להחלים. אמא שלי היתה מגיעה כל יום להיות איתי בבית החולים ולהתפלל להחלמה שלי.

חברתי רינה ,שלימים התחתנו, הגיעה כל יום לתל השומר להיות עם הפצוע, ולא היה קל להיות לידי כפצוע קשה וסובל מכאבים חזקים ולכן לא תמיד הייתי נחמד בלשון המעטה. באותה התקופה היה מאוד קשה להגיע לבית חולים כי כל המדינה היתה מגויסת. אבל, רינה החברה שלי אז באה כל יום מהבוקר יחד עם אמא שלי ברכה.

גם על מהלך הטיפולים יש לי הרבה סיפורים, אבל זה אולי לפעם אחרת.

הנכד עמיחי מחזיק 2 מזכרות מתקופת הפציעה: שעון שהיה על ידו של רוני בזמן הפציעה  (השעה בשעון נעצרה על שעת הפציעה), וזוג עטים שקיבל רוני ממפקדת האוגדה, בעת שיחררו מבית החולים. 

חזרתי ללמודים באונ' בן גוריון והמשכתי את לימודי ושנה אחרי הפציעה רינה ואני התחתנו.

המסקנה שלי

אנחנו, עם ישראל, מנהיגי המדינה והמטכ"ל חטאנו בחטא היוהרה. חובה עלינו להיות צנועים ומוכנים ובמיוחד להשקיע הרבה  בחינוך והשכלה הומנית ומדעים.

הזוית האישית

עמיחי: נהנתי מאוד לקחת חלק בתוכנית, זה היה לי זמן איכות עם סבא. אני רוצה לאחל לו בריאות ואושר.