מאגר סיפורי מורשת

שמי דן שפר, נולדתי בקיבוץ יפעת בשנת 1954.

כשהיינו ילדים, בכיתות א' – ו', אחד הדברים שהילדים הכי אהבו לשחק, היה כדורגל. כולם שיחקו כדורגל, ומי שידע לשחק הכי טוב כדורגל, הוא היה הכי מקובל. רק אני לא אהבתי לשחק כדורגל, ולמה אני לא אהבתי לשחק כדורגל? כי לא ידעתי לשחק כדורגל. כמה שלא ניסיתי, לא ידעתי לשחק כדורגל, אולי משום שהייתי רזה ולא כל כך חזק. השחקן הכי טוב בכיתה שלנו היה אסף. הוא היה חלוץ מ-ד-הים, ידע להבקיע גולים, והיה ממש שחקן נהדר. הוא היה החלוץ הראשי. בשער היו שחקנים ממש טובים, למשל זיוי ואמיר. גם אבנר וניר היו טובים, וכולם קשורים לסיפור שלנו. אני לא ידעתי לשחק וגם כששיחקתי, אני למען האמת לא כל כך הועלתי לקבוצה שלי, כי לא ידעתי לאן לרוץ, והיכן לחכות לכדור. גם קצת פחדתי מהכדורים המהירים ,שהיו לפעמים פוגעים בבטן. בהגנה הייתי לפעמים משחק, אבל וודאי שלא ידעתי להיות חלוץ.

העניין הזה די הפריע לי. ידעתי מעולה לטפס על עצים, לרוץ, לקפוץ לגובה, כמעט לגובה שלי. אבל לשחק כדורגל לא ידעתי. ככה עד סוף כיתה ו'. כל השנים האלה ידעתי שאני לא יודע לשחק כדורגל.

בסוף כיתה ו' נסענו לארצות הברית וקנדה בשליחות תנועת "הבונים". בארצות הברית לא משחקים כדורגל, משחקים רוגבי וכדור בסיס. רוגבי לא ידעתי לשחק אך כדור בסיס, ידעתי די טוב. נושא הכדורגל נשכח ממני. חזרתי בכיתה ט' לארץ, וראיתי שכולם עדיין משחקים כדורגל. אני כבר הייתי במקומות אחרים, כי נוכחתי באמריקה שאני יודע ללמוד, ופיתחתי את הצד הלימודי שלי. החלטתי שאני "לא טוב" בכדורגל ואפתח משהו אחר, את הצד שאני טוב בו, שהוא הצד הטכני – מדעי.  העברתי "סמינריון" לכיתה שלי על מנועי קיטור, פירקתי ובניתי שעונים, בניתי מנוע חשמלי שלא עבד אך קיבלתי עבורו פרס. כל זה – בארצות הברית.

כשחזרתי ליפעת הייתי טוב גם בשחייה ובקפיצות למים אבל לא בכדורגל. החלטתי שלא נורא, כי יש לי יכולות אחרות.

אבל הגורל רצה אחרת, החל מכתה ט' היינו מאורגנים כל הנערים והנערות בכיתות ט', י', יא', יב' בקבוצה אחת, שנקראה "חברת הילדים". הינו עושים פעילויות משותפות, כמו בתנועת נוער, ובין היתר הינו עושים תחרויות כדורגל, בין הכיתות. כשהגענו לכיתה י', התארגנה "אליפות הכדורגל" של חברת הילדים, כלומר של כיתות ט'-י"ב. אבל לא היה לנו מגרש כדורגל גדול זמין. אמנם היה מגרש כזה בשולי הקיבוץ, אך הוא היה די מוזנח, ובמקום מרוחק מהמגורים שלנו.היה לנו מגרש יותר קטן בשטח גן השעשועים, ליד חדר האוכל. זה היה מגרש "קט רגל". כמו שמשחקים כדורגל במגרש גדול, כך משחקים "קט רגל" באולמות ספורט סגורים, או במגרשים קטנים פתוחים. מגרש הקט רגל שלנו ,היה בערך בגודל של רחבת החנייה, שלפני המכולת של רפי ברקפת. סביבו גדר, שער אחד קטן בצד אחד, ושער שני בצד הנגדי. רק חמישה שחקנים מכל קבוצה, כולל השוער, במקום אחד עשר שחקנים בכל קבוצת כדורגל אמיתי.

ואז מגיעה האליפות. …

עושים טורניר, משחקים כל הכיתות אחת מול השניה,  ולגמר הגדול הגיעו שתי קבוצות: כתה י' שלנו וכיתה י"א.  לכיתה י"א היו שחקנים עוד יותר טובים משלנו, והם גם היו יותר חזקים אבל לא תמיד אלה שיותר טובים ויותר חזקים, הם אלה שמנצחים

איך מתאמנים לקראת האליפות?

הבנים החליטו שעושים שתי קבוצות, ומתאמנים אחת מול השניה. היינו עשרה בנים והתאמנו חמישה נגד חמישה. כיוון שהינו רק עשרה בנים כולל אותי, הסכמתי לשחק כחלק מהאימונים, ובייחוד באימון האחרון לפני משחק האליפות. באימון האחרון, אסף – החלוץ הכי טוב שלנו – שיחק בקבוצה היריבה לשלי, ובכלל הקבוצה שלי הייתה "על הנייר" קצת פחות טובה, גם בגלל ששיחק בה השחקן הכי פחות טוב (שהוא אני).

במשחק הזה אני החלטתי לראות איך אני יכול להועיל לקבוצה שלי, ולעשות את הכי טוב שאני יכול. לא ידעתי כלום בכדורגל, מלבד החוקים כמובן, אז החלטתי שאני מסתער על הכדור. לא משנה איפה הכדור נמצא – אני נמצא לידו. וזה מה שעשיתי. הם בועטים -אני  רץ ומגיע לכדור. אני חוסם, אני מתפרץ, אני מוסר, אני חוטף כדורים, איפה שהכדור נמצא – אני נמצא.. פתאום אני כבר ליד השער שלהם, מוסרים לי ואני בועט, — ובום, הבקעתי גול.

ככה המשכתי כל המשחק. לא לפי "כללים" של שחקנים, פשוט תמיד רצתי לאיפה שהכדור, כאילו שזה המשחק הכי טוב של החיים שלי. באמצע המשחק אני רואה שהשחקנים של הקבוצה השניה, פתאום נעמדים ומסתכלים, ולא מבינים – איזה שחקן נולד להם פה.

ניצחנו 2-1 או 3-2, אני לא זוכר. אנחנו מתנשפים, נחים ומתחילים להתפזר, ולהתכונן משחק שלמחרת. ואז ניגש אלי אסף ואומר לי: "תשמע דן, אתה משחק כל כך טוב, שיחקת יותר טוב ממני, אני לא ידעתי כל השנים שאתה יודע לשחק כל כך טוב. אתה רוצה להחליף אותי בתור חלוץ מרכזי במשחק האליפות"?

היו לי שתי אפשרויות: אחת זה להסכים להצעה. האפשרות השנייה היא לחשוב מהי טובת הקבוצה, כי נכון שמשחק אחד שיחקתי טוב, אבל לא בטוח שלמחרת אני אצליח להיות חלוץ כזה טוב. ואז אמרתי  לאסף: "תודה רבה, באמת השתדלתי, אבל עדיף שאתה תהיה החלוץ במשחק הגמר מחר". וכך היה, מול כתה י"א הגדולים והחזקים מאתנו.

לבסוף הניצחון היה של כתה י"א, והם היו אלופי הקט-רגל של חברת הילדים.

מאז לא שיחקתי כדורגל תחרותי בכלל. אבל עד היום אני יודע שאני חלוץ כדורגל טוב.

הזוית האישית

שחר: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבא, למדתי עליו דברים חדשים – לא ידעתי שהוא שיחק כדורגל. אני רוצה לאחל לסבא שתמיד יהיה לו מעניין בעבודה, וכיף עם המשפחה.

סבא דן: אני מאחל לשחר, שיעז לנסות לעשות דברים, שהוא חושב שהוא לא יכול.