מאגר סיפורי מורשת

אלישבע נולדה בחיפה בשנת 1942 (שש שנים לפני קום המדינה). לאחר חמש שנים הבית שלהם נשרף ואז משפחתה עברה לגור בבנימינה.

אלישבע מספרת

"נולדתי בשנת 1942 בישראל בעיר חיפה להורי ילידי הולנד לבית משפחת מאיר. בבית דיברנו עברית והולנדית ההורים שלי היו רוקחים ( הם נולדו בהולנד).

למדתי בבית ספר עממי (א'-ח') ותיכון בבית ספר חקלאי בפרדס חנה. אחרי הצבא עברתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה בירושלים. בזמן הלימודים פגשתי את אברהם בעלי. נישאנו בשנת 1965. יש לנו שלושה ילדים ושישה נכדים.

עבדתי שלוש שנים בתור מורה לביולוגיה בתיכון בירושלים, עד שנמאס לי והלכתי ללמוד ספרנות ועד ליציאתי לפנסיה עבדתי בתור ספרנית גם בתיכון בירושלים.

בעלי נפטר לפני שבעה חודשים ואז עברתי לגור בקריית ביאליק.

כשהייתי בכיתות ד'-ה' היינו כל שבת יפה בעונות הסתיו והחורף נאספים כל בני הכיתה למרגלות אחד משלוחי הרי הכרמל, ליד בנימינה ועולים בהר לקטוף פרחים: כלניות אדומות, סגולות ולבנות, רקפות, סתווניות והיינו מתחרים בינינו למי יש את הזר הכי גדול שהיינו מקיפים אותו בזרועותינו.

בדרך הביתה מההר היו רוב הפרחים נופלים על הרצפה ונשארים שם לנבול. את הפרחים שהבאנו הביתה שמנו באגרטל עם מים והם בדרך כלל נבלו לאחר יום או יומיים. ככה חזרו הדברים שבוע אחר שבוע.

בסוף ההר שהיה מכוסה כולו בפרחי בר יפהפיים שקישטו אותו בשלל צבעים, הפך להיות כמעט חסר פרחים לחלוטין, הכל בגלל קטיפת הפרחים. כך נולד המיזם היפה "צא לנוף – אך אל תקטוף". והארץ חזרה לאט לאט להיות פורחת בשלל צבעים מחדש.

מיזם "צא לנוף אך אל תקטוף"

"הגיאה נערה קטנה יורדת ובאש כלניות לוהט הגיא… את הפרחים לצרור היא תלקט לה ובשבילים המתכסים בטל אל אמא היא נחפזת וקוראת לה: הביטי מה הבאתי לך בסל!"

כאשר נתן אלתרמן כתב את השורות היפות האלו, ששרה כמובן שושנה דמארי, איש לא ראה בעיה בכך שהנערה קוטפת כלניות, וקטיף פרחי בר כדי להביא הביתה זר נחשב מקובל לגמרי ואף רצוי. כיום כבר יודעים רבים שהכלניות, הרקפות, האירוסים ושאר פרחי בר הם פרחים מוגנים ואסורים בקטיפה. השינוי לא חל ביום אחד אך הוא נחשב עד היום למופת בתחום החינוך ושינוי התנהגות הציבור ודוגמא מוצלחת לפעולה למען מטרה סביבתית ולשינוי דפוס בציבור כולו דרך הפעילות עם ילדים ונוער". (מתוך אתר החברה להגנת הטבע)

הזוית האישית

אלישבע מספרת את סיפור לתלמידות: רחל, רבקה ולאה בבית הספר ידע, בקריית ביאליק.

רחל, רבקה ולאה: מאוד נהנינו ללמוד יחד אחת מהשנייה. אנחנו הבנות מאלישבע ואלישבע הזמינה אותנו עם הורינו לביתה והיה ערב מדהים בו הורינו סיפרו על עברן. אנחנו מאוד אוהבות את אלישבע והיא אותנו.