מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלנו יתאר את אורח החיים בהשוואה סבא(ראובן) בגיל 10 ואני (דניאל) בגיל 10.

רקע – סבא נולד בשנת 1951 בעיר יאשי שברומניה. סבא עלה לארץ בגיל 12 בשנת 1963.

הסיפור שלנו יספר את החוויות של סבא בגיל 10 בשנת 1961 ברומניה מול חוויות דומות שלי, דניאל, בישראל במושב חצב.

הנושאים של הסיפור שלנו בהשוואה בין דורית הם:

1.      משחקים

2.      בית

3.      תנועת נוער

4.      הורים

 משחקים

סבא – כשהייתי בגיל 10 ברומניה בשנת 1961 לא היו משחקים דיגיטליים, מחשב או טלפון חכם, ולכן אני זוכר שכילד ביליתי את כל היום שאחרי בית הספר ברחובות.

מקומות המשחק שזכורים לי, בין דוכני השוק העירוני (ביתנו היה בסמוך לשוק), באזור המזבלה או במגרשים ריקים רבים שהיו בסביבה. לא היו מגרשי משחקים מכל סוג אחר. המשחקים המשונים הזכורים לי, שהיינו רודפים אחרי חזירים שרבצו בסביבת המזבלה והיינו מנסים לרכב עליהם. זה לא היה קל והיו נפילות רבות שגרמו לנו הילדים חבורות ולכלוך שההורים לא אהבו.

מקום שביליתי בו הרבה היה הארמון, שהיה קרוב לבית ובסביבתו היה לנו, הילדים, הרבה מה לראות ולעשות.

משחקים נוספים הזכורים לי מאותה תקופה הם: צורקה. שיחקנו משחקי מלחמה בין דוכני השוק כשאנחנו זורקים אחד על השני ירקות ופרות שסחבנו מהדוכנים וגם אבנים. לא היה לנו כדור אמיתי והיינו מכינים כדור מגרב וסמרטוטים ומשחקים עם זה כדור רגל עד שהיה מתפרק לגמרי.

מאוד אהבתי כדורגל והייתי הולך כול יום ראשון למשחק במגרש העירוני. לא היה לי כסף להיכנס אז הייתי מבקש ממבוגר שיכניס אותי.

דניאל – גיל 10 בישראל, 2019. אני הכי אוהב טניס וכדורסל. יש לי משחקי מחשב בבית באקס בוקס, בטלפון החכם, במחשב הביתי ובטלויזיה חכמה. רוב המשחקים שלי הם בבית מול המסכים הנ"ל. משחקים בחוץ, אני משתתף במספר חוגים כמו טניס, רכיבה על סוסים ועוד. אני אוהב בעיקר את המשחקים בחוץ. בחלק זה אני דומה לסבא שכל המשחקים שלו היו בחוץ.

הבית של סבא – הבית של סבא. בגיל 10 בשנת 1961 גרתי בעיר יאשי ברחוב שניקרא  "קוסטאקי נגרי". הרחוב היה רחוב צר וצפוף ובתים עם חצרות. בכל חצר גרו מסביב 10-20 משפחות שלכולם היה בחצר המשותפת ברז מים אחד וביתן שרותים יחיד [עם חור באדמה].

בבית שלי היה חדר אחד ומרפסת קטנה שפונה לחצר. בחדר זה גרנו חמש נפשות, אני, אחותי ריקה, ההורים שלי וסבתא שרה, סבתא רבתא של דניאל. כל מה שהיה בחדר זה מיטות, שולחן וארבעה כסאות ותנור חימום ששימש גם לבישול. בחדר היה דלי עם מים נקיים שהבאנו  מהברז בחצר ולידו קערה עם מים מלוכלכים.

במרפסת הקטנה היה דלי ששימש שרותים, בלילה ובימי החורף הקפואים, וכן היה במרפסת אחסון של בגדים ואוכל.

כמעט כול דיירי החצר  היו יהודים כמו גם רוב דיירי הרחוב. רובם הגדול עלו לארץ בשנים 1963-1964

הבית  של דניאל – בהשוואה לבית של סבא שתואר קודם, הבית שלנו גדול בהרבה. יש לנו ארבעה חדרים ומטבח וחצר גדולה. גרים בו גם חמש נפשות, אני ושתי אחיות עם ההורים. אני ישן  בחדר עם שתי אחיותי, להורים שלי יש חדר משלהם, יש לנו חדר שמשמש אותי להכנת שעורים ומשחקים. יש לנו ממ"ד וכן מטבח וחדר אורחים. יש לנו בבית שלושה חדרי שרותים.

בהשוואה לחדר של סבא שמתואר לעיל, אפשר לומר שלי יש בית שהוא "ארמון"…

תנועת נוער של סבא – ברומניה 1961 היה משטר קומוניסטי, בשליטה של ברית המועצות. תנועת נוער הייתה אחת בשם  PIONER שפרושו "חלוצים". בגיל עשר, בכתה ד', היו עורכים טקס מיוחד לכניסה לתנועת הפיונרים ובטקס זה מקבלים מטפחת אדומה לצוואר ונשבעים אמונים לתנועה ולמשטר.

במסגרת התנועה היו אירועים רבים של הילדים עם המטפחות האדומות, כמו מסיבות, הצגות, משחקים משותפים.

אני כיהודי שלא פעם הזכירו לי בכתה שאני כזה ועתיד לעזוב לפלסטינה, השתתפתי בטקס, אבל לא קיבלתי מטפחת. למעשה הוציאו אותי מהתנועה בגלל היותי יהודי שעומד לעזוב. הרגשתי מושפל, אבל היו עוד ילדים כמוני, כך שהתנחמנו יחד והקשר שלי לתנועה היה רופף עד שבאמת עזבנו ועלינו לארץ.

דניאל – אני רשום בתנועת נוער של המושבים אבל אני לא משתתף בפעולות התנועה כי מציקים לי ולא נעים לי להיות שם. בכל מקרה אני משתתף בפעולות שנראות לי כמו טיולים, פעולות מעניינות, ובכל מפגש שנראה לי מעניין. יש הרבה פעילויות שאני משתתף בהן ולכן תנועת הנוער היא עוד אחת מהן.

ההורים של סבא – ההורים שלי נולדו בשנת 1924, 1925 בעיר יאשי ברומניה. הם עברו את ימי השואה כצעירים, בסבל רב כמו כל יהודי העיר. כשנישאו אמי שלימה אורנשטיין הייתה בת 17 ואבי דוד זלמן היה בן 16, בשנת 1941.

בסוף יוני 1941, באמצע המלחמה, התרחש בעיר יאשי פוגרום ליהודים שפרושו אסון וחורבן. הרומנים במדי חיילים וגם ללא מדים, עברו בבתים של היהודים והוציאו את כולם החוצה. הורים, זקנים וילדים. את כולם הצעידו בליווי נשק לתחנת המשטרה המקומית  – הקסטורה. שם דחסו את כולם (אלפים רבים) מכל העיר. בחצר הקסטורה. הרומנים ירו על היהודים בנשק אוטומטי מחלונות הבניין. הרבה נהרגו במקום ואלו ששרדו הובלו בכח לכוון תחנת הרכבת של העיר. שם הועלו בכח לקרונות של הובלת סחורות וחיות. בכל קרון דחסו מעל 100 איש ללא חלונות ובצפיפות איומה. הרכבת נסעה ללא מטרה ברורה ובמהירות איטית כדי שהיהודים שבפנים ימותו בדרך. היו שתי רכבות כאלה כל אחת לכוון אחר ברומניה. אלו נקראו רכבות המוות של יאשי.

אבא שלי דוד זלמן עלה לרכבת אחת יחד עם אחיו אושר זלמן. אבא שלי הצליח לשרוד וחזר לעיר יאשי לביתו. אחיו אושר לא שרד ומת בדרך. הוא נקבר יחד עם קרבנות אחרים מהרכבת בקבר אחים ברומניה באחת מתחנות הרכבת.

אמא שלי, שהייתה בת יחידה, גרה עם הוריה. בזמן הפוגרום אבא שלה, סבא שלי, שהיה בקסטורה, נהרג שם ולא חזר הביתה.

הוריי התחתנו בשנת 1947, מספר שנים אחרי הפוגרום, ביאשי.

סבתא שרה, אמא של אמא שלי שאיבדה בפוגרום את בעלה משה אורנשטיין, הסבא שלי, האבא של אמא שלי

סבתא חנה, אמא של אבא שלי שאיבדה ברכבת המוות את בנה אושר זלמן.

מגיל 10 אני זוכר ששני הוריי היו מעט מאד בבית, עבדו הרבה. אמא שלי עבדה במפעל תפירה (תפרה במכונת תפירה) ואבא שלי עבד במאפייה כפועל וסבל של הקמח. אני כילד הייתי הולך לעבודה בעיקר של אבא ונמצא אתו במאפייה וגם עוזר לו לסחוב שקי קמח. אצל אמא במתפרה גם הייתי מספר פעמים.

הייתה לי גם אחות בשם ריקה שהיתה קטנה ממני בארבע שנים. בתמונה הבאה אמי ואחותי ז"ל בשנת 1964 באירוע בר המצווה שלי.

אני זוכר ארוחות ערב  שבהם היינו יחד כולם וכן בחגים שכל המשפחה השתתפה. היינו מתלבשים חגיגי והולכים יחד לבית הכנסת.

היינו בית עני עם מעט מאד אמצעים אבל זוכר שהייתה חמימות ואהבה בין כל 5 הנפשות שגרנו יחד באותו חדר קטן.

דניאל – אני שמח שיש לי שתי אחיות שאני יכול לשחק איתן, לריב איתן ולפעמים ללכת מכות. אבל בעיקר אני אוהב שכולנו יחד משחקים. אימא נולדה ב 1975 ואבא 1971 הורים נחמדים.

הזוית האישית

דניאל – היה כיף לשמוע ולכתוב את הסיפור. אני אוהב לשמוע את העבר ואוהב לחקור על אירועים שקרו פעם.

סבא – חוויה מרגשת מאד להתרכז בסיפורי עבר ועוד מילדות רחוקה ולשתף בהם את דניאל ששומע לראשונה מחוויות הילדות שלי. מרגיש שעשינו עבודה חשובה לכל בני המשפחה שיקראו ויכירו את הסיפורים.