מאגר סיפורי מורשת

       

סיפורה של זוהר בן חיון, שתועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי,  בבית הספר פנינת אור, במגדל העמק. גברת זוהר בן חיון, לשעבר אלכס נולדה במרוקו לאחר מכן בגיל 20 עלתה לארץ.

 

פעם, היו חוגגים אירועים בצניעות ובשמחה גדולה ואמתית. הבחורה, הכלה נפגשה עם הבחור, לפני החתונה, והיו מקפידים מאוד על צניעות, הבנות לא יצאו לבד. לא היו אולמות, לכן היו עושים אירועים בבית או מתחת לבניין ומעבר לזה, היה כמו היום, כסא כלה, שמלת כלה לבנה וכו'. בארץ היו מעט אולמות, אך לא מפוארים כמו היום.

 

היו הרבה בתי כנסת מפוארים מאוד, אשר אנשים היו מנקים את בית הכנסת ומטפחים אותו, היה פאר בבית כנסת ותחושה מרוממת. הערבים, היו איתנו ביחסים טובים ולא הפריעו לנו והם שמרו לנו על בתי הכנסת ולעולם לא נגעו לנו בבתי כנסיות ולא זלזלו בהם. היתה אוירה של קדושה בבית הכנסת. 

 

לימודים במרוקו

הבנים היו לומדים בתלמודי תורה. כשאני הייתי במרוקו, לא למדנו עם הערבים היה בית ספר נפרד ליהודים, ההורים לא הסכימו לנו בכלל לשחק עם ,הערבים מחשש שירביצו לנו. בבית ספר מי שלא היה מתנהג כראוי ,או עונה תשובה לא נכונה, היה מקבל מכות ביד אך אני, מעולם לא קיבלתי מכות הייתי תלמידה טובה.

 

אחרי בית ספר הייתי, הולכת ללמוד מקצועות קודש ושם למדתי, לכתוב ולקרוא עברית. כשעליתי לארץ, זה עזר לי מאוד בעבודתי כגננת. היינו הולכים לבית ספר, משמונה וגמרנו את הלימודים באחד, לאחר מכן  חזרנו לביתנו רק על מנת לאכול, אחר כך חזרנו לבית ספר עד השעה ארבע לבית ספר. כשחזרנו  לבית, עשינו שיעורים ואחרי זה עוזרים להורים בכל מה שצריך. בבית ספר, היה כבוד מיוחד להורים, אם למשל הייתי רואה מורה לאחר בית ספר, הייתי מתחבאת מפניה, בכדי שלא תראה אותי כי התביישתי ממנה, כיבדתי אותה.

 

אני עליתי בגיל 20 ,אנו עלינו לארץ- עלינו כמובן בסתר בלילה לא סיפרנו לערבים ,כי הם לא רצו שנעבור והיה לנו סייעתא דישמיא גדולה מאוד. גם אם ערבי היה שם לב שהלכנו, לעולם לא היה מלשין עלינו. ה' שמר עלינו, היה לנו מטוס מקזבלנקה שבמרוקו לצרפת ומשם לישראל באוניה.

 

הגשמה 

הלכתי יום אחד, להיבחן בפאס, כדי להיות "קלדנית". וכשחזרתי מהבחינה ,חששתי מאוד שלא עברתי. שיתפתי בכך את אימי, היא אמרה לי באמונה תמימה, (שהייתה פעם) שה' עושה הכל לטובה ובסופו של דבר, עברתי את הבחינה בעזרתו יתברך.

 

 

 

בעבר, היו מרפאות פרטיות ,ואם היה לנו חום ולא היה יורד ,אמא הייתה דואגת לנו ולוקחת אותנו לרופא פרטי היו מרפאות גדולות אך היו של הערבים וגם אם ערבי היה בא למרפאה פרטית, היה כבוד לא היינו רבים על התור לדוגמא, לא כמו היום, שאנשים מפחדים לצאת מהבית.

 "פעם היו משקיעים מהנשמה והיום

 

 

בעבר ,לא היה לכל אחד תנורים בבית, היינו שולחים למאפיות של הערבים את הלחם והחמין, בכדי שיבשלו ויאפו אותו ואחרי בית ספר היינו לוקחים אותו וכמובן משלמים על כך סכום פעוט.   

תשע"ו