מאגר סיפורי מורשת

למדתי בבית ספר יהודי ששמו הוא "תרבות" ולכן כשהגעתי לישראל כבר ידעתי עברית. אני יודע לדבר בשפות הבאות: עברית, יידיש, פולנית, רוסית ואנגלית. הייתי בליטא פליט מרוסיה וקיבלתי ויזה מהשגריר היפני לקורו סארו (אי ביפן), אך היפנים החזירו אותי חזרה לרוסיה ואמרו שהוויזה שקיבלתי מזויפת. לכן הלכתי לשגריר הבריטי ושם אמרתי לו שאם הוא ייתן לי סרטיפיקט כשאעלה לפלשתינה (ארץ ישראל של היום), אני אתנדב בצבא הבריטי במלחמה שתהיה. הוא כתב לשגריר התורכי שיש לי רשות להיכנס לפלשתינה ולכן השגתי אישור לעבור דרך טורקיה.

נסעתי באונייה רוסית לנמל ורנה, שבבולגריה. בראשון לפברואר 1941, נכנסו הגרמנים לבולגריה והקצין הגרמני עלה על האנייה שלי וביקש שיתנו לו את כל היהודים שנמצאים בספינה. אך הרב חובל היה יהודי ואמר לו: "אני לא נותן לך אף אחד מהנוסעים, אני צריך להביא את כל הנוסעים לטורקיה", לכן המשכנו להפליג לטורקיה. כשהגענו לטורקיה, בא אליי פקיד מהסוכנות ואמר שבגלל שהיותי מבוגר אז אני צריך סרטיפיקט של מבוגר, אך אם אני מוותר על הסרטיפיקט של מבוגר ומקבל סרטיפיקט של נער אני יכול להציל משפחה שלמה של יהודים. ולכן עשו לי סרטיפיקט של נער – הורידו לי שבע שנים מגילי האמתי.

עשיתי עליית נוער לראש פינה ושם התנדבתי בתחנה לחקר המלריה. אחר כך, עבדתי בקיבוצים בגליל העליון בעמק החולה בתחנה לחקר המלריה שזו מחלה הנגרמת מעקיצת יתוש. במהלך החורף, עבדתי עם פרופסור מר בתחנה ובקיץ יצאתי להדביר את היתושים: הייתי מרסס במקומות שהיו בהם זחלים. בזמן עבודתי חליתי בכל סוגי המלריה, ונתנו לי תרופה נגד המחלה. לתרופה קראו כינין ותרופה זו השפיעה לי על השמיעה. בנוסף לכך, הייתי לוכד נחשים. במהלך עבודתי ראיתי נחש צפע שזה נחש מסוכן מאוד ולמדתי דרך מיוחדת שהיתה רק שלי והיא: שבקצה זנבו של הנחש אין עצם ויש פטמה ואם אני מחזיק לו שם הוא לא יכול להכיש. זה היה פטנט מיוחד שהוא היה רק שלי כי כל שאר האנשים לכדו נחשים בצוואר. הבאתי לשגרירות הצרפתית את הנחשים החיים בכלוב למחקר כדי להוציא תרופה נגד הארס, היו שולחים את הנחשים באווירון, ועל כל נחש קיבלתי חמישים פרנק. היה מקרה שחיילת, שעבדה בלול ראתה צפע מסתובב היא דרכה על זנבו הוא הכיש אותה, ולמזלה היא נשארה בחיים. היא סיפרה שהיא דרכה על זנבו מפני שהיא ראתה אותי לוכד צפע בדרך כזו אך אני לכדתי נחשים עם נעליים מוגנות ומובן עם בגדים מיוחדים.

התנדבתי לצבא הבריטי לאחר שהבטחתי לשגריר במוסקבה. שלחתי לו מברק והודעתי לו שאני מתנדב. בצבא הבריטי נכנסתי לחיל ההנדסה ולמדתי פירוק והנכה של מוקשים ופצצות. אחד מהסיפורים: בצבא הבריטי נסעתי באונייה לרודוס וברודוס לא היה נמל. יום אחד הייתה סערה גדולה והחבלים שהחזיקו את האנייה  נקרעו. האנייה נפגעה נכנסו לתוכה מים והיינו בסכנת מוות! למזלנו הסערה נפסקה בזמן, ובתוך  האנייה היה נער יהודי שהסתרנו אותו בתוך מחסן הפחמים ואני אפרט עליו: בפעם הראשונה פגשתי אותו במנזר ברודוס והלבשנו אותו במדים בריטים כדי להסתיר את זהותו היהודית, הגרמנים הרגו את כל משפחתו הוא נשאר לבד בעולם. לאחר שירדנו מהאנייה הבאתי אותו לאלכסנדריה במצרים ולאחר מכן הוא עלה לארץ ישראל, מאוד דאגתי לו.

אני רוצה לספר על אחד החפצים החשובים ליהדות, אני קיבלתי את התפילין מאבי שהוא קיבל אותו מאביו ולאחר שנולד בני הבכור הבאתי לו את התפילין והוא נתן לבנו והנכד מסר את זה לנין. התפילין עבר 6 דורות במשפחתי! בעלייה לאנייה באודסה בזמן ביקורת המכס הקצין מצא את התפילין ולא ידע מה זה, אמרתי לו שזה בשביל להתפלל ושקוראים לזה תפילין. הקצין פתח את התפילין ראה שאין בו כלום וזרק לפח האשפה. היה לי גם ספר תפילה שבתוכו הדבקתי בין שני דפים 50 דולר. כאשר הקצין בדק את הספר הוא ראה שאין בו כלום וזרק לפח. לאחר החיפוש ביקשתי מהקצין לקחת את התפילין ואת הספר. הוא אפשר לי וכך הגעתי עם זה לארץ.

תשע"ה