מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב "הקטנה" בשנת 1938 בבית החולים פרויד שהיה ליד ביתי, בתחילת רחוב יהודה הלוי פינת נווה צדק. האזור הזה היה תחילתה של תל אביב ולכן היו בו הרבה מאוד בתים יפים מאוד ואפילו בית קולנוע גדול בשם "עדן".

חשיבותו של אזור ילדותי היה בגלל שהמשיך את "שכונת נווה צדק" שהיא השכונה הראשונה של תל אביב, בשכונת "נווה צדק" חיו הרבה סופרים ואמנים (ציירים, פסלים וכדומה) למשל: נחום גוטמן ש.י. עגנון וגם ראש עיר תל אביב מאיר דיזינגוף שגר בפינת נווה צדק ויהודה הלוי. ולכן הבריטים קבעו שם בנו שם תחנת משטרה מרכזית.

באותם ימים שלטו הבריטים על ארץ ישראל. הם שמרו על הצעירים והמבוגרים  היהודים שלא יעשו להם בעיות… הם היו מטילים עוצר כמעט כל ערב ולא הרשו לתושבים לצאת לרחובות. התושבים שנאו את הבריטים כי הם התערבו להם בחיים היומיומיים.

אנחנו הילדים נהנינו מאוד מהמצב. סוף-סוף היה לנו אויב אמתי לשחק עמו. כל יום כשחזרנו מבית הספר "גימנסיה הרצליה" היינו נפגשים ומתכננים איך להציק לאויב  שלנו.

אחד הטריקים שפיתחנו הוא שהיינו מבקשים מההורים לקנות עבורנו שקיות מסמרים. אנחנו היינו מפזרים בלילה את המסמרים בשער היציאה של השיריוניות שלהם. הצמיגים של שריונות היו עשויים מגומי וכשהם דרכו על המסמרים יצא כל האוויר מהצמיגים והשיריוניות נעצרו במקומן. הבריטים פשוט התפוצצו מכעס ומיד הטילו עוצר מוחלט על הרחוב. הבריטים היו נכנסים לכל הבתים ומבקשים למסור להם את הילדים לעונש, ההורים מיד הכחישו שהילדים בכלל היו בחוץ.

לי הייתה קופסת קרטון גדולה במרפסת והייתי מתחבא בתוכה עד שהבריטים עזבו את הבית.

ערב אחד הגיעו הבריטים לחפש את הילדים ואני לא הייתי (התחבאתי אצל חבר) אז הם הפכו את המיטות בדקו את כל הארונות ופתאום מצאו אקדח שהיה שייך לאבא שלי ומיד אסרו את אבא שלי ללילה אחד, כשחזרתי הביתה נבהלתי מאוד שלא היה לי אבא בבית. אמי ספרה לי שאסרו את אבא בגלל שזרקתי מסמרים מתחת לשיריונות. אני הבטחתי לאמי שיותר לא אציק לבריטים! אבל לא קיימתי את הבטחתי… כי שנאנו את הבריטים.

בפינת הרחוב הייתה מכולת קטנה. כשהעוצר נמשך כמה ימים המקררים של אנשים התחילו להתרוקן. היו אנשים שיצאו בלילה לנסות לעשות קניות אך החיילים הבריטים אסרו אותם והכניסו אותם לבית הסוהר.

יום אחד צץ לנו רעיון… אנחנו הילדים נבצע "רכבת קניות"- אנחנו הילדים נאסוף רשימות קניות מכל השכנים נעבור בין הגדרות ובין הבתים עד שנגיע לפתח האחורי של המכולת ככה לא יראו אותנו הבריטים ואנחנו נספק את קניות השכנים.

וכך עשינו. אספנו רשימות וקניות מכל השכנים שלרוב בקשו: לבן, מרגרינה, צלוחית ריבה, בצל, ואם אפשר אז כמה קופסאות שימורים. ביצים ובשר אי היה אפשר לקנות בלי תלושים, גם ירקות היו מעט מאוד אז בסך הכל לא היו לנו שקיות כבדות ויכולנו לבצע קניות. כשירדה החשכה התחלנו לטפס על הגדרות שבין הבתים, כופפנו את הגדרות כדי שיהיה קל לנו לטפס והגענו לפתח האחורי של המכולת והגשנו לו את רשימות הקניות.

הדרך בחזרה הייתה מפחידה גם סחבנו סלים כבדים וגם פחדנו שניתפס ע"י הבריטים למזלנו זה לא קרה אף פעם. ככה הבאנו את הקניות לשכננו ועל כך קיבלנו טיפים שונים מעוגות וממתקים עד כסף. וכך הצלנו את שכננו מרעב של עוצר הבריטים והצלחנו לסדר שוב  את הבריטים- אויבנו הצעירים.

לסיום בעצם די חיבבנו את החיילים הבריטים הצעירים כי בכל ראש שנה הם היו מפסיקים להציק לנו והיו מפזרים ממתקים ואנו היינו אוספים אותם, ממלאים את הכיסים ומודים להם. אז הבנו שהם בעצם ממלאים את תפקידם. אבל… לא התפתינו לממתקים, ואחרי ראש השנה המשכנו להציק להם במרץ רב.

הזוית האישית

נהניתי מפרויקט הקשר הרב דורי מפני שלמדתי על סבא דברים מצחיקים ומעניינים שלא ידעתי קודם ועכשיו אני מכירה אותו יותר טוב.