מאגר סיפורי מורשת

החיים בצל השואה ואחרי השואה

שמי סילביה אלחדף והסיפור שלי הוא על אמי סטלה פרנקו ישראל.

ילדות

אמי נולדה בשנת 1926 באי רודוס, כיום יוון, בזמנו איטליה. היא הייתה הבכורה מתוך שבעה ילדים. הם היו משפחה מאושרת ואוהבת.  הייתה לה ילדות טובה, תמימה במקום יפהפה, שבו חיו היהודים בשלווה. אמי הייתה בת 14 וחצי כשפרצה מלחמת העולם השנייה.  שלוש וחצי שנים חיו בשקט, הייתה דאגה באוויר אבל הסתדרו.

פריצת המלחמה                                                                                                                                                                                                             

הגרמנים מגיעים לאי השקט.  בשנת 1944 הופצצה רודוס בהפצצות כבדות.  לא חלמו שהגרמנים יגיעו אל האי הקטן והשקט שלהם. יום אחד נשמעה אזעקה ותוך 24 שעות נכבשה רודוס על ידי הגרמנים. במשך 8 חודשים חיו בפחד, כמעט לא יצאו מהבתים, היה עוצר מהשעה 10 בלילה. ואז ביום הראשון של פסח הכל החל: אחת הפצצות פגעה במקלט שבו הייתה משפחתה של אמי. אמי הצליחה להציל את עצמה מן ההריסות וראתה את רוב משפחתה, אמה מתילדה, אחותה בלינה בת ה-15, אחותה אלגרה בת ה-13 וחצי, אחיה שמואל לפני גיל בר מצווה  וניסים בן 10 וחצי שצעק לעזרה, ואחותה רגינה בת ה-4.  כולם היו ללא רוח חיים. מי ששרד היה אביה יוסף שהיה בבית הכנסת ואחותה רשל בת ה-9 כי נשארה אצל סבתה. אביה חזר מבית הכנסת ולא ידע את נפשו מרוב צער, והפסיק לתפקד והחליט לעקור עם שרידי משפחתו לכפר יווני סמוך, שם היו כשלושה חודשים.

תהליך המלחמה                                                                                                                                                                                                                           

ביולי 1944 נכנסו הגרמנים אל העיר וקראו ליהודים להתקהל באולם מרכזי בעיר. תחילה, הגברים ואחר כך הנשים ויממה לאחר מכן, הועמסו 2000 יהודים על 4 ספינות משא שנועדו להובלת בעלי חיים וטולטלו במשך שבוע עד שהגיעו לפיראוס ומשם הובלו במשאיות למקום שנקרא: "חיידרי" שם נקלטו כל יהודי יוון ושהו שם שלושה ימים ללא מזון ומים. ממחנה מעבר זה הובלו במשאיות לתחנת רכבת ושם הוכנסו לקרונות של בהמות והסיעו אותם במשך 15 ימים לאושוויץ.

מחנה אושוויץ-3 חודשים בגיהינום….                                                                                                                                                                                               

ב-16 לאוגוסט 1944 הגיעה אמי לאושוויץ. היהודים ששרדו מן המשא עברו סלקציה. שני הסבים של אמי, ואחותה רשל בת ה-9 הופנו לקרמטוריום ואביה של אמי בחר ללכת אתם למרות שהיה צעיר בן 43 ובריא. אמי רצתה ללכת איתם, אבל קרוב משפחה צעק לה: "סטלה, את חייבת לחיות" ועם המילים האלה עצרה, ומאז לא ראתה יותר את בני משפחתה ונשארה לבד. שלושה חודשים עבדה אמי עבודות פרך, נושאת בלטות כבדות ממקום למקום. בבוקר אכלה פרוסת לחם, בצהריים מרק סלק עם חיטה. בנובמבר נשלחה אמי בטרנספורט לעבודה במחנה "וילשטד" בגרמניה (גיהינום חדש) , ולאחר מכן בעקבות הפצצות על המחנה הועברו לטרזיינשטט שבצכיה.  ב-5 למאי הופצץ גם מחנה זה והם ירדו למקלט שם נשארו שלושה ימים ללא מזון ומים.

השחרור….

ב-8 במאי הגיע צבא רוסיה והשמחה הייתה רבה. האסירים קיבלו מזון, והצעירות נשארו במחנה כמה שבועות כדי להבריא ולהתחזק. הן הגיעו לפראג משם להונגריה ולאוסטריה ולבסוף התיישבו בבולוניה שבאיטליה. לאחר שנתיים אמי נזכרה שלאביה שני אחים.

תמונתם של אמי, דודתה וחבריה באיטליה לאחר שחרורה מהמחנות.

אחרי המלחמה והשחרור…                                                                                                                                                                                                           

אמי הצליחה לאתר את אחד מדודיה ששמח לשמוע על קיומה והטיס אותה אליו לקונגו וקיבל אותה באהבה ובחום והתייחס אליה כעוד אחד מילדיו. בקונגו אמי הכירה את אבי סלבטור ישראל שמוצאו גם מרודוס ושמשפחתו נספתה בשואה. הוא היה מבוגר ממנה ב-13 שנה, וברודוס אמי הכירה את אחיו ואחותו הצעירים ממנו.

לחופש.. לארץ ישראל

אמי נישאה לאבי בקונגו ונולדו להוריי שני ילדים: אחי אלי ישראל ואני סילביה. כעבור שנים של רווחה בקונגו, פרצה שם מלחמת האזרחים וקיבלו עצמאות, משפחתי עלתה לארץ, לעיר אשדוד.  יום אחד ראתה אמי בחלום את אמה שאמרה לה שקר להם, אז היא נסעה עם אבי לרודוס והקימה מצבה לאמה וחמשת אחיה ומידי שנה נסעה לבקר אותם.  לאמי ארבעה נכדים ועד היום 8 נינים.  אבי נפטר בשנת 1987 ואמי תמיד סיפרה שהיה לה בעל נפלא. היא הייתה בין מדליקי המשואות בעצרת הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.  היא נפטרה בדצמבר 2017 בגיל 91 .  למרות כל מה שעברה הצליחה אמי לבנות משפחה וחיים מאושרים, הייתה לה שמחת חיים, היא הייתה מאוד חברותית ומאוד אהבה לטייל. יחד עם זאת היו לה מלא חששות ופחדים כתוצאה ממה שעברה. בעוד שאחי גדל ללא פחדים וחששות בחיים, אני הייתי ילדה די ביישנית עם חששות ופחדים. ניתן לומר שהייתי מאוד סגורה ומופנמת ומהחשש שלא לפגוע באמי.

למרות התחושות הקשות במהלך חייה של אמי גם הייתה תחושת ניצחון שבה אנו, ילדיה הקמנו משפחות למופת. וכמובן שלי תחושה עילאית שלי, יש משפחה משלי, בן אחד וחמישה נכדים.

הזוית האישית

הושפעתי מאוד ממה שעברה אמי בשואה והיה לי לא פשוט בכלל לתעד את סיפור חייה משום שזה עורר בי רגשות עצומים והייתי קרובה אליה מאוד. הפרוייקט היה בשבילי מאוד חשוב מאחר ואשמר את סיפור חייה של אמי. סיפור על השואה.