מאגר סיפורי מורשת

ההכרות עם בעלי

בשנת 1961 יוני-יולי עברנו ממרוקו לשוויץ. מאחר ולא היה ניתן לעזוב את מרוקו בצורה חוקית, כשיצאנו במסגרת עליית הנוער, ממרוקו אמרנו שאנו יוצאים לקייטנה. כך חשבו שאנחנו הולכים לקייטנה וחוזרים למרוקו. במקום לחזור למרוקו עלינו לארץ ישראל. בישראל, פיזרו אותנו לקיבוצים. בקיבוץ, למדתי חצי יום עברית וחצי יום את מקצוע התפירה. אחרי חצי שנה, גם ההורים הגיעו ממרוקו לארץ ישראל ואז היה מפגש מאוד מרגש עם ההורים המשפחה התאחדה.

חזרנו לביתנו לחיות עם ההורים. ההורים גרו אז בקריית אתא. התחלתי לעבוד בבית חרושת "אתא". שם הייתה לי חברה, בקריית אתא והיה לה חבר. החבר שלה הכיר לי את החבר שלו, את אריה (בעלי). החבר של החברה שלי אמר לי לבוא אתם לפגישה והוא הזמין את אריה להצטרף אלינו וכך הכרנו. אחרי תקופת חברות, בתחילת שנת 1965 החלטנו להתחתן. באותה השנה בחודש ספטמבר החתונה הייתה רגע מאוד מרגש עבורי ואני לא אשכח את זה בחיים.

אריה השתחרר מהצבא כמה חודשים קודם. גרנו אצל ההורים של אריה שנה שלמה. אני ואריה החלטנו לעבור לגור בדירה קטנה בטירת הכרמל. החיים בטירת הכרמל היו טובים. מצאנו שנינו עבודה. אריה כמסגר ואני עבדתי במפעל בקריית אתא. אחרי כשנתיים בשנת 1969 נולד בני הבכור עופר. הפסקתי לעבוד כדי לטפל בילד וכעבור שנה ו – 9 חודשים נולד השני, בשנת 1971,  שקוראים לו אייל. גידלנו את הילדים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. אריה השתתף בקרבות ונפצע קשה. הפציעה הייתה קשה, ביום השני של המלחמה, נקטעה לו הרגל מעל הברך והיו רסיסים בכל הגוף. השיקום היה מאוד קשה. הילדים היו קטנים: עופר בן ארבע ואייל היה בן שנתיים. עברנו לגור ליד בית החולים הדסה בירושלים. כל יום היינו בבית החולים. כל יום היה יותר ויותר קשה, עד שהוא התחיל מדי פעם לבוא הביתה ואז הם העבירו אותו לבית חולים תל השומר לשיקום, משרד הביטחון תמך בנו לכל אורך הפציעה והשיקום של אריה. אריה היה עם פרוטזה. לא היה קל להתרגל למצב החדש הזה. היה קשה. היה צריך גם תמיכה בקביים וכיסא גלגלים. הילדים הגיבו לפציעה של אריה מאוד קשה וגם אני. אני אריה והילדים היינו צריכים טיפולים פסיכולוגים ועם כל הקשיים למדנו לחיות עם המצב כל שנה יותר טוב.

הילדים לאט לאט התבגרו, עופר ואייל הלכו לבית ספר והטיפולים נמשכו עד גיל ההתבגרות. לאייל לא היה קל בבית הספר – הפריעה לו הפציעה (הוא אפילו התבייש בזה). לעומת זאת עופר גדל בסדר גמור אולי בזכות חכמתו. כשעופר היה בכיתה ז' ואייל בכיתה ה' עברנו לגור בקריית טבעון. כל המעברים לא היו קלים. אריה עבד במועצה בקריית טבעון ואני הייתי עקרת בית.

עופר, בני הכיר בחורה בשם עדי טיגר, הם החליטו להתחתן בשנת 2001. בשנת 2004 נולד הנכד הראשון שלי ליעד. זו הייתה שמחה גדולה! אחרי שנתיים בשנת 2006, נולד נכדי השני נבות השמחה גברה עלינו!!! כל כך אוהבים אותם והיינו מבקרים אותם הרבה מאוד וגם הם היו באים אלינו. אחרי שלוש שנים נולד השלישי, שוהם, איזה כיף! אושר גדול. אחרי שנתיים הגיעה הילדה הנסיכה, זוהר. עברו השנים –  שנים נפלאות! ואייל נשאר רווק הוא חי בארצות הברית.

אז אריה חלה בסרטן לפני 15 שנה והוא הצליח לנצח את זה. לצערנו, אחרי 15 שנה מחלת הסרטן חזרה שוב ובשנת 2015 הוא נפטר ממחלת הסרטן. ישבנו שבעה, אייל, בני היגיע לארץ והנכדים ראו בפעם הראשונה את הדוד שלהם. אחרי השבעה הייתה תקופה מאוד קשה והרגשה מוזרה לחיות בלי אריה. הוא חסר ואנחנו מתגעגעים אליו. הוא היה הבעל הכי טוב בעולם, האבא הכי טוב בעולם והסבא הכי טוב בעולם ובן האדם הכי טוב בעולם. הוא היה אהוב עלי מאוד וחסר.

אני עברתי לגור במחניים קרוב למשפחה. כיף לי להיות אתם בארוחות שישי ובחגים וזה מקל על הקושי.

אריה בעלי היקר, תהה מנוחתו עדן, נזכור אותו לעולמים.

הזוית האישית

אני חושב שכול התהליך הזה של הקשר הרב דורי זה משהו מאוד מיוחד שסבתא בא זה מאוד כיף לשמוע על העבר שלה כיף לי לעבוד עם סבתא ואני חושב שזה מחזק את הקשר שלנו וכיף לי אתה.