מאגר סיפורי מורשת

שמי בת שבע פסקר, נולדתי בשנת 1951, במולדובה, קישינב.

אני נולדתי בעיירה שהיו בה בערך 400,000 איש ובעיירה הזאת היו הרבה יהודים. בעיירה היה רק בית כנסת אחד. בית הכנסת היה נמצא בסמטה קטנה ובדרך כלל היו הולכים לבית הכנסת רק אנשים מבוגרים. אנחנו הילדים לא הלכנו לבית הכנסת ולא דיברנו על היהדות. למעשה, בעיר שלנו לא היו חיים יהודים. להיות יהודי זה לא היה כל כך טוב ומכבד אבל במשפחות יהודיות היו מדברים בסוד על נושאים יהודים – ארץ ישראל, היהדות, חגים – הכל היה בשקט.

כשהיו מגיעים חגים יהודים כמו פסח, ראש השנה, פורים, אמא שלי וסבתא שלי היו מכינות מאכלים יהודים כמו מצה כי לא היה איפה לקנות את המאכלים האלו. ביום החג בבוקר סבא וסבתא היו מכינים את הבגדים החגיגיים הכי יפים שלהם והולכים לבית הכנסת – שם הסמטה הקטנה הייתה מתמלאת לאט, לאט באנשים ואנשים היו מתפללים גם בפנים וגם בחוץ. אחרי התפילה סבא וסבתא היו חוזרים הביתה ואמא הייתה עורכת שולחן חגיגי ויפה עם הכלים היפים ביותר והיו מגיעים עוד קרובים לחגוג את החג. המאכלים היו הכי טעימים ושרנו ודיברנו אבל הכל היה בסתר, השכנים והחברים לא ידעו על זה.

לארוחה היו מגיעים כל בני הדודים ובנות הדודות שלי והיינו משחקים, רצים ומחקים לקינוח וההורים כל הזמן רצו שנהיה בשקט כדי שאף אחד לא ישמע שאנחנו חוגגים חגים יהודים. ככה אני ומשפחתי היינו חוגגים חגים יהודים בילדותי.

הזוית האישית

שלי: אני חושבת שהסיפור של סבתא שלי הוא מאוד מעניין ושזה מאוד חשוב ללמוד ולדעת מה היו הסיפורים והאירועים של הדורות הקודמים. אני חושבת, שבאותה תקופה היה קשה לשמור על היהדות אבל אנשים התגברו על הקשיים והמשיכו לקיים את המסורת. אני וסבתא שלי מאוד נהינינו מהתהליך ולמדנו המון אחת על השנייה.