מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איך הגעתי לפה – סיפור חיי

סבתי ואני
סבתא בצעירותה
איך הכל התחיל

איך הכל התחיל?

נולדתי ב-26 לדצמבר 1948, אי שם בעיירה ששמה גדיץ' באזור מרוחק באוקראינה. היו לי שני אחים. וולדימיר ולשני —- . לאבי קראו גרישה ולאמי נטשה. חיינו היו פשוטים, בלי יותר מידי הפתעות והרפתקאות. החיים שלנו היו פרימיטיביים כמו שמצופה מהחיים לפני שבעים שנה בעיירה באמצע שום מקום, במדינה לא מפותחת כמו אוקראינה.

תמונה 1

עלייתי לארץ

איך הגעתי לפה? זה מה שאני שואלת את עצמי כבר מספר שנים. בשנת 2014 עליתי לארץ מסיבה נורא מצערת. נאלצתי לברוח מביתי ולעזוב את מקום מגורי ואת מדינתי בגלל מלחמת האזרחים שהייתה שם. מלחמה שגבתה המון חיי אדם גם של חיילים וגם של אנשים חפים מפשע. זה היה נורא, פשוט נורא. סכסוך פנימי במטרה להקים מדינה חדשה באזור שבו חייתי, ניסיון להיות עצמאיים, ניסיון שלא צלח וירד לטמיון.

הניסיון הזה גרם לכל כך הרבה אנשים מסכנים שפשוט חיו שם המון שנים, לעזוב את האזור ואפילו את המדינה מפני חשש לחייהם. כאשר התחילה המלחמה באזורי זה לא היה עד כדי כך נורא. היו חילופי אש וירי מדי פעם אבל לא משהו שאי אפשר לחיות בגללו. לאחר כמה זמן התחיל הסכסוך לצבור תאוצה והתקבל כמלחמת אזרחים כוללת. חילופי ירי ופגזים משני הצדדים, שנוחתים בעיר שבה חייתי, בעיר שבה גדלתי וגידלתי את ילדי. זה היה נורא. לא הייתי יכולה להסתובב ברחובות מהפחד הנורא שבכל רגע אתה יכול לקבל כדור ולמות. טנקים ברחובות וטילים שנוחתים על הראש היו עניין שבשגרה. לכל בניין שם יש מין סוג של בונקר או מחסן שיורד מתחת לאדמה, והנסיבות של המלחמה אילצו את התושבים פשוט לחיות שם כי אתה לעולם לא תדע אם יפגעו לך בתוך הבית.

אני, למזלי, הספקתי לצאת מהעיר, ולאחר זמן קצר הוטל מצור על העיר ואף אחד לא היה יכול להיכנס או לצאת ממנה. לאחר זמן קצר, אחרי שעזבתי את העיר, נפל טיל על הבניין שמול ביתי, והרסיסים התפזרו בכל הסביבה וניפצו לי את החלונות בדירה. למזלי לא הייתי שם כבר.

בכל המסע לארץ ישראל, מסע שבהחלט לא היה מתוכנן, עברתי המון. כל מיני סיפורים בעלי משמעות רבה וקטנה על חיי שפשוט נשכחו וננטשו מאחור מפני שלא הייתה לי ברירה. אבל למזלי המצב כבר לא כך. קו החזית עבר יותר דרומה מהעיר שלי ויחסית רחוק ממנה, האזור בתהליך שיקום ואנשים יכולים סופסוף לחיות כרגיל.

לאחר העלייה: כיום אני חיה עם בתי והמשפחה שלה. בעלה ושני ילדיה. לאחר שבאתי לישראל חיינו תקופה מסויימת, שבע נפשות בבית אחד, זה כלל גם את אבא ואמא של הבעל של בתי. זה היה צפוף ולא היו מספיק חדרים לכן ישנתי בסלון. זה לא היה כל כך נורא למרות שהיחסים לא תמיד היו הכי טובים.

למרות זאת ראיתי איך הכל פה שונה ומיוחד ויוצא דופן ממה שגדלתי עליו כל כך הרבה שנים. נסענו לטייל בכל מיני מקומות בארץ ובאמת ראיתי עד כמה המדינה הזאת יפה ומטופחת. זה אירוני לחשוב שניסיתי לברוח מהמלחמה שם ומצאתי עצמי במעגל המלחמות שיש כאן בארץ.

תמונה 2
תמונה 3

 

געגוע לחפץ מההווה ומהעבר

כאשר אני חושבת על חפץ כלשהו עולה לי תמיד חפץ אחד שאולי מעט יוצא דופן לחפצים שאליהם מתגעגעים. זהו חפץ שהוא יחסית מהעבר הקרוב ולא הרחוק. החפץ הזה הוא כדור יד.

כל שנתיים הנכדים שלי היו מגיעים אלי לביתי, בו התגוררתי בסלוביאנסק באוקראינה. היינו עושים מן רוטציות, שנה אחת אני הייתי מגיעה אליהם בחופש הגדול ושנה אחרי זה הם היו מגיעים אלי לחופש הגדול. בחופש האחרון שלפני המלחמה, הגיעו אלי שני נכדי הגדולים והחלטתי שנצא ביחד לעיר הגדולה ונעשה קניות מהכסף שחסכתי באותה שנה. קנינו לנו בגדים, אוכל וגם את הכדור הקטן, הכדור יד של יגאל. לאחר שהם עזבו הסתבר שיגאל שכח את  כדור היד שלו אצלי בבית. הבטחתי לו שאחזיר לו אותו בפעם הבאה שנפגש. אך לאחר זמן מה המלחמה פרצה, הייתי חייבת למהר ולברוח, מפני שהיה מסוכן לי מידי להישאר בביתי. ארזתי את כל מה שיכולתי ויצאתי לדרכי לנמל התעופה בעיר הגדולה. ניחשתם נכון, לא לקחתי איתי את הכדור של יגאל. כאשר הגעתי אליהם לבית בישראל יגאל שאל אותי אם הבאתי לו את הכדור, באותו רגע נזכרתי. הוא לא היה מאוד מבואס מפני שהוא הבין את הנסיבות שבהם עזבתי, אך הוא לא שכח אותו אף פעם.

לפני שנתיים ניתנה ליגאל הזדמנות לטוס לאוקראינה, לבית שלי. הוא טס רק עם אבא שלו והם ביקרו בביתי לראות מה מצבו. הבית אמנם עמד,  אך הדירה נשארה עם המון אבק ולכלוך. בין כל הלכלוכים הם מצאו המון חפצים שהעלו זיכרונות אך לא את הכדור.

הכדור הזה הפך לסוג של סמל אצלי ואצל הנכד שלי ואנחנו נזכרים בו תמיד.

חפץ מהעבר

החפץ שאני הכי מתגעגעת אליו מהעבר הרחוק שלי הוא התכשיט הראשון שקניתי לעצמי. הייתי בת שלושים, אם לשני ילדים ובעלי. גרנו בעיר סלוביאנסק שבאוקראינה. החלטתי שאני הולכת לעבוד בעבודה שניה בשביל לקנות לעצמי תכשיט. המצב הכלכלי בבית שלנו לא היה טוב ולכן לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לבזבז כסף על שטויות כמו שרשרת או צמיד, מפני שרוב השכר בעבודות היה שכר מינימלי. הייתי חייבת למצוא עוד עבודה בשביל לממן את המיני חלום שלי. לאחר עבודה רצופה של חצי שנה בערך חסכתי מספיק כסף, וקניתי שרשרת. שרשרת דקה מזהב טהור עם אבן פשוטה כתליון. היא הייתה אצלי שנים ארוכות, שמרתי עליה ותמיד דאגתי שהיא תהיה במצב טוב. ואז יום אחד היא נעלמה, כנראה שאיבדתי אותה ולא ראיתי אותה יותר.

אבי לא הסכים לי לקנות את השרשרת כי לא ראה בכך טעם ובגלל אותה שרשרת שקניתי רבנו איתי ברמה קיצונית ולא דיברנו תקופה מסוימת. ולמרות זה, אני נזכרת מדי פעם שהייתי בחורה צעירה  שרצתה לעצמה שרשרת בשביל להרגיש יפה יותר, שעבדתי בשבילה והשגתי אותה בסופו של דבר. אני לא מרגישה חרטה על כך שאיבדתי אותה. אני בסך הכל מרגישה געגוע אליה.

תמונה 4
תמונה שלי עונדת את השרשרת

געגוע למקום מסוים

כאשר מדברים איתי על געגוע למקום מסוים אני תמיד נזכרת במקום אחד, יחיד ומיוחד. המקום הזה הוא בקתה, בקתה קטנה בעלת חדר אחד שהייתה בכפר ליד העיר שלנו. כאשר הייתי כבר אמא הבקתה הזו הייתה בבעלות שלי ושל בעלי. הוא עיבד שם את חלקת השדה הקטנה ואני הייתי מכינה אוכל. היינו מבקרים שם המון. המקום הזה היה הבית השני שלנו להמון שנים. כאשר הנכדים היו מגיעים אלי היינו נוסעים לשם ומבלים בבקתה כמה ימים. יגאל, הנכד שלי, היה אוסף אפונים עם בעלי והנכדה שלי, ברטה, הייתה מטיילת עם חברות שלה מהכפר.

תמונה 5
סבתי ובעלה ליד הבקתה

לאחר מות בעלי הפסקתי ללכת לשם, לא לבד ולא עם נכדי. המקום הוזנח ואף אחד לא טיפל בו. הגעתי להחלטה עם בתי שגרה בישראל למכור את הבקתה, מפני שלא היה לנו בה שימוש והכסף בהחלט היה יכול לעזור ולתמוך. הבקתה נמכרה אך היא לעולם לא שופצה. הכפר הצטמצם ורבים עזבו אל הערים. התושבים היחידים שנשארו הם זקנים והילדים הבוגרים שלהם.

כיום הבקתה שוכנת באותה שכונה עם שורה של בתים עזובים והרוסים, שפשוט שכחו מהם. בפעם האחרונה שהייתי באותה בקתה היא כבר לא הייתה בבעלותי והייתה הרוסה ועזובה. עברתי בכפר עם נכדי כדי להגיד שלום לחברים ותיקים והלכנו במקרה לשם, ובכיתי, פשוט בכיתי, כי כל כך הרבה רגעים יפים והיסטוריה אישית נמחקה ותשכח בעוד כמה שנים בודדות לצמיתות. בתמונה ניתן לראות אותי ואת בעלי יושבים בחצר של הבקתה עם חברים מהכפר.

הזוית האישית

הסיפור הועלה במסגרת הקשר הרב דורי, בביה"ס מקיף ט, באשדוד.

מילון

כדור יד
כַּדּוּרְיָד (הלחם של כדור ויד) הוא ענף ספורט קבוצתי תחרותי של משחקי כדור. במשחק משתתפות שתי קבוצות, בכל אחת מהן שישה שחקני שדה ושוער אחד. מטרת כל קבוצה​ ...

ציטוטים

”אני מעדיפה להיות פה, פה הרבה יותר בטוח, פה אני מרגישה בבית“

הקשר הרב דורי