מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי התחתנו בארץ, אמא מלכה הייתה בת 17 ואבא שלמה היה בן 19.

באירופה התחוללה מלחמה, זו הייתה מלחמת העולם השנייה(1940) והשפעות המלחמה הגיעו עד לארץ ישראל.

בארץ היו קשיי פרנסה מפני שהמדינה עוד לא הייתה קיימת והבריטים שלטו בארץ.

אנשים חפשו דרך להתפרנס בגלל תקופת ה"צנע" וההתנגשויות הבלתי פוסקות עם הצבא הבריטי.

למרות כל זאת אבא שלי החליט להתגייס לצבא הבריטי מפני שזו הייתה הדרך היחידה להתפרנס ולהביא הביתה כסף על בסיס קבוע. אימי שלי הייתה בהריון עם אחותי הגדולה ולמרות זאת אבא שלי יצא כי לא הייתה ברירה.

אבי נשלח עם עוד אנשים כמוהו (אנשים שרצו לפרנס ולהתפרנס) לאי כרתים שביון. הצבא הגרמני שבשלב זה כבר הגיעו עד חופי יון, תפס את הגדוד ולקח את כל האנשים בשבי וכך כשבויי מלחמה, נשלח כל הגדוד למחנה עבודה בגרמניה. כאשר הגיעה הידיעה לאוזניה של אמי, היא הייתה בשבר גדול מפני שהייתה בהריון מתקדם…ומה יהיה על התינוק?…הוא יגדל בלי אבא?…

האנשים הטובים שאצלם אמי התגוררה, עזרו לה עד הלידה.

בקיץ 1940 נולדה אחותי, אבל האבא לא היה! אמא שלי גידלה את הילדה לבד. מדי חודש אמי הייתה מקבלת משכורות מהצבא הבריטי וכך הצליחה להתקיים ולקיים את הילדה. אבא היה שולח מכתבים ומספר מה עובר עליו במחנה העבודה. אבי וחבריו לשבי, עבדו יום ולילה במכרות הפחם ובקושי ראו אור יום. כך חלפו להן 5 שנים…בשנת 1945, לקראת סוף המלחמה, אירופה הייתה חרבה כולה וגרמניה נפלה בידי בנות הברית (ארצות הברית ובריטניה). בתוהו ובוהו שנוצר, ניצלו אבי וחבריו את המצב וברחו ממחנה העבודה אל תוך היערות. ביערות הם נאספו ע"י כוחות בנות הברית וכיוון שהם היו חיילים בריטים, היחס אליהם היה טוב והם נשלחו בחזרה אל ארץ ישראל.

כשהגיע אבי הביתה, אחותי כבר הייתה בת 5 ופתאום הופיע מולה חייל עם מדים.

אמרו לה: "הנה אבא שלך!"…והיא ברחה, היא אמרה שהאיש הזה הוא לא אבא שלה!

זמן רב ניסתה המשפחה הקטנה (אמא, אבא וילדה) לחיות חיים תקינים אחריי הזמנים הקשים שעברה.

אבא קנה מגרש ובנה בית. הגיע הזמן להרחיב את המשפחה! הורי ניסו להביא ילד לעולם אך לא הצליחו. הם הלכו לכל מני רופאים ואפילו הגיעו למגידי עתידות בכדי לבדוק מדוע אמי לא יכולה להכנס להריון! כולם אמרו לה שתתאזר בסבלנות ושתהיה רגועה. הניסיונות נמשכו זמן רב. 3 שנים לאחר מכן, אני נולדתי והשמחה הייתה גדולה. דודים וקרובי משפחה באו לראות את התינוקת שזה אך נולדה.

לאמי היה בן דוד שגר בתל אביב. הוא היגיע לצלם אותי בכל הזדמנות. בן הדוד ששמו היה מאיר, נהרג במלחמת העצמאות בתשרי תש"ח בפריצה לנגב.

קיבלתי את שמי "דליה" בזכות גינת הדליות שצמחו בחצר ביתנו.

הייתה לי ילדות מאד נעימה, אחותי הגדולה טפלה בי ופינקה אותי כמו אמא קטנה. אהבתי מאד לשיר ולשחק ובגן הילדים לא הפסקתי להתפעל מהפסנתר הגדול שהיה שם. אהבתי מאד את שיעורי המוזיקה ומאד אהבתי לחקות את המורה למוזיקה.

ליד שולחן האוכל בבית, הייתי יושבת ומדמה שאני פורטת על פסנתר, במיטה לפני השינה, על הכרית… רציתי מאד לנגן כמו המורה למוזיקה בגן. הוריי הבחינו בכישרון שהיה לי והחליטו שאני אלמד מוזיקה. אבל כיוון שידם לא הייתה משגת לקנות פסנתר, הם קנו לי אקורדיון. בגיל 12 רשמו אותי הוריי ל"קונסרבטוריום", שם למדתי לנגן באקורדיון. בשנים שלאחר מכן האקורדיון היה חברי הקרוב. ניגנתי בגני ילדים, בחוגים לריקודי עם, במסיבות פרטיות ואף ליוויתי את אבי שהיה זמר חתונות ידוע.

להורי נולדו עוד שתי בנות ובן אבל בשביל אבי הייתי מיוחדת ולכולם אמר ש"את הילדה הזאת הוא הביא מגרמניה!"

העשרה: במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היישוב ראה עצמו בנסיבות אלה כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה), 

תשע"ה  2015