מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איטליאנו – סבא אברהם פרמדר

אני וסבתא בקשר הרב דורי
4 דורות המשפחה
חייו של סבא מצד אבי

סבי נפטר כשהייתי בן שנה וחצי בשנת 2009 ואינני זוכר אותו, אבא שלי סיפר לי עליו הרבה אבל רציתי לדעת עוד פרטים ולכן ביקשתי מסבתא פנינה, אשתו, לספר לי את סיפור חייו.

הקדמה

אביו של סבי, יוסף פרמדר נולד בוורשה, ואימו בריינה ( בת למשפחת רבנים ידועה – מיכלסון)  נולדה בעירה קאלושין, בשנת 1932 עברה משפחת פרמדר מפולין למילאנו שבאיטליה בחיפוש אחר חיים בטוחים ונוחים יותר עם שלושת ילדיהם, הבכור שמואל (זמל) השני נחמיה (אנריקו) והבת הצעירה גיטלי (גי'קלה) הם שינו את שמם כדי שיהיה לאיטלקים יותר נוח לבטא את שמם.

החיים שלהם היו קשים הם לא ידעו את השפה ואת ההרגלים סבי נולד בשנת 1935 וכשהיה בן שלוש ניפטר אביו ממחלת לב והאחים הגדולים היו צריכים לצאת לעבוד בעוד ג'יקלה שומרת על הילד הקטן והאם עבדה בניקיון.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וכל העולם השתנה.

תיאור קצר על מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 פלש היטלר עם צבאו לפולין וכך החלה מלחמת העולם ה2, המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות ובה התרחשה "השואה" שהייתה רצח שיטתי ומתוכנן שבו נרצחו 6 מיליון יהודים.

באיטליה שלט באותו זמן מוסוליני העריץ שתמך בהיטלר ובמלחמתו, מאוחר יותר ב 1943הוא הודח ובאיטליה שלט ראש ממשלה אחר שהצטרף לכוחות הברית. הגרמנים כבשו את צפון איטליה (מילאנו נמצאת בצפון) ואז היהודים שבאזור נרדפו והוסגרו לגרמנים ונשלחו למחנות. בזמן המלחמה כבשה גרמניה את רב ארצות אירופה והמצב היה קשה מאוד. העיר מילאנו שנמצאת בצפון איטליה הייתה עיר תעשיה חשובה וצומת תחבורה חשוב בצפון איטליה ולכן הייתה מוקד להפצצות רבות. החל משנת 1942 ברחו רבים לכפרי הסביבה ולמי שנשאר בעיר היה קשה

להשיג אוכל, לא היה חימום והרבה גברים גויסו לצבא ונותרו הרבה ילדים ונשים שלא היה מי שידאג להם. ההפצצות הפחידו מאוד את כולם והרבה אנשים חלו. סבא שהיה אז ילד קטן סיפר עד כמה הוא פחד מקולות המטוסים וההפצצות.

אמא של סבא חלתה והילדים הכניסו אותה למוסד רפואי סיעודי.

האחים של סבא החליטו שצריך למצוא לאח הקטן מקום בטוח יותר. שני האחים זמל ואנריקו נעצרו ונשלחו למחנה עצורים בדרום איטליה מאחר שבאחד המחסומים ראו שאין להם אזרחות איטלקית ושם הם נשארו עד סוף המלחמה. אחותו גי'קלה קיבלה דרכון גרמני מזויף וצבעה את שערה לבלונדיני. והחלה לעזור למחתרת ברומא.

שנתים  בבית נוצרי בשם נוצרי

בעזרת ידידים מצאו האחים משפחה נוצרית שהסכימה לקבל את הילד היהודי בתשלום. שם העירה סארניקו שנמצאת על שפת אגם איסאו בהרי האלפים שבצפון איטליה. הכפר היה על צלע הר שירד ממנו שביל עד ספת האגם.

הסבירו לסבי שמרגע שהגיע למשפחה הנוצרית שמו הוא גוליילמו ורדי ואסור לא לגלות שהוא יהודי עד סוף המלחמה.

כמובן שהיה לילד אברהם (סבי) קשה מאוד להיות לבד בין אנשים זרים ללא משפחה, הוא הלך לבית הספר בכפר השתתף בטקסי הדת הנוצרית. בזמנו הפנוי אהב לדוג לטייל על ספת האגם ועשה זאת הרבה, הוא היה מאוד בודד והיה תמיד צריך לזכור שהוא יהודי אבל שאסור לו להראות את זה. בנוסף היה מחסור במזון כי הנאצים החרימו את הרוב לצרכיהם. סבא סיפר שהיו מכינים לחם מקמח תירס והלחם היה מתקשה מיד עד כדי כך שאי אפשר היה לאכול אותו בלי לטבול אותו במרק (מים חמים עם עשבים) סבא סיפר שיום אחד שטייל בשביל ליד היער ביקש מימנו איש (פרטיזן) לקנות כרוב בחנות ירקות מסוימת, סבא קנה את הכרוב והביא אותו לפרטיזן שפתח את הכרוב והוציא מימנו פתק ואז הוא הבין שהיה שליח.

בשנת 1945 צלצלו פעמוני הכנסיות סימן לסיום המלחמה. בכיתה בבית הספר קם סבי והכריז נגמרה המלחמה ואני יהודי ושמי אברהם. שני האחים זמל ואנריקו שוחררו מהמחנה ובאו לפגוש אותו בסרניקו

הילד אברם היה כמעט בן 10 הוא שמח מאוד לפגוש את אחיו והם לקחו אותו לעיירה פאדובה בצפון איטליה שם גרה משפחת לוי שהיתה משפחה יהודית שורשית והם קיבלו אותו יפה מאוד, גי'קלה אחותו נישאה לאנריקו לוי והאחים חזרו למילאנו לעבוד. ג'יקלה הצטרפה לבעלה רב החובל ונסעה איתו פעמים רבות לתקופות ארוכות וסבא היה נישאר לבד והיה בודד. מאחר שלא היה מי שידריך אותו ויהיה אחראי עליו החליטו במשפחה שעדיף שיעלה לארץ.

בארץ ישראל

סבא שלי הגיע למוסד החינוכי של עליית הנוער במגדיאל בשנת 1950, זאת הייתה פנימייה כל התלמידים היו עולים חדשים שהיו מחולקים לקבוצות לפי גילם. התלמידים כמו בקיבוץ עבדו במשק החי, רפת, לול וגן ירק ולמדו עברית ומקצועות שונים. סבא עבד ברפת ומאז אהב מאוד את ריח הפרות.

שוב הוא מצא את עצמו לבד בסביבה חדשה עם מנהגים חדשים ושפה חדשה, כל הילדים האחרים מצאו חברים שדברו בשפתם אבל אף אחד לא ידע איטלקית היה לו  מאוד קשה ו היה שוב בודד מאוד ללא חברים וכולם קראו לו בכינוי א י ט ל י א נ ו.

אחרי שנתיים וחצי שכבר ידע עברית והיו לו חברים הם סיימו בית ספר ועם קבוצה גדולה של נערים עבר לקיבוץ אושה  להכשרה ( כדי להתקבל לקיבוץ ) הניסיון לא הצליח וסבא עם עוד קבוצת חברים התגייסו לצבא.

תמונה 1

סבא גויס לחיל הנדסה קרבית "חהן" ושירת בבסיס סאראפנד שהיה בעבר בסיס בריטי, לאחר מכן קיבל תפקיד אחר בגלל שהיה רזה מידי והוא עבר קורס נהיגה והיה נהג של מפקד הבסיס.

גם בצבא לא היה קל. הוא היה מסיע את המפקד לכל מיני מקומות בתפקיד וגם מביא אותו לביתו בירושלים. ומאחר שלא הייתה לו משפחה כל פעם ישן במקום אחר ולא היה לו בית לחזור אליו.

שלושה חודשים לפני השחרור היגיעה למחנה חיילת חדשה ושמה פנינה סרבר זאת הייתה סבתא שלי.

סבא וסבתא נהיו חברים ובמשך כל התקופה שסבתא שירתה בצבא סבא חיפש עבודות שונות שיתאימו לו. בגלל שלא היו לו שום קרוב משפחה שידריך אותו בילדותו לא היה לו מקצוע. סבתא סיימה את שרותה בצבא ועבדה בתור גננת במעברה בכפר סבא בינתיים פרצה מלחמת קדש (סיני) במלחמה זו סבא עבד בתור נהג אוטובוס והסיע שבויים מיצרים בדרך היה לן באילת שהייתה מקום קטן ומתפתח ושם הכיר דייגים איטלקים שאמרו לו שיש שם דירות זולות.

החיים באילת

בשנת 1957 נישאו סבא וסבתא ועברו לגור באילת בדירה קטנה 45 בת מטר, סבא היה כל כך מאושר שהיה לו בית משלו ובנה גדר אבנים נמוכה סביבו ואפילו הצליח לגדל צמחים. בתקופה הזאת היו כ500 אנשים באילת ולא היו עצים ושיחים ולא היו מי שתיה בברזים וחילקו מים מזוקקים לבתים. נמל אילת התחיל להתפתח מאחר ונפתחו מיצרי טיראן והתחילו להגיע אוניות סוחר.

הוא קיבל עבודה בחברת "לים" מחיפה והיה צריך לספק הזמנות של רבי החובלים. העבודה נעשתה על ידי העמסת סחורה על דוברה שהייתה מסיעה אותם לספינה הגדולה.

בשנת 1959 נולד הילד הראשון רון, דודי הבכור. כמובן שבאילת היה מזג אוויר מאוד חם ולא היו מכשירי קירור חשמליים כל הצעירים השתמשו בטפטפה שהיא המצאה אילתית: תולים על החלונות הצפוניים מסגרת מלאה בקוצים ספוגי מים מותחים צינור השקיה מחורר והמים היו נספגים בקוצים וכאשר הגיעה רוח צפונית החדר היה מתקרר.

אם לא הייתה רוח צפונית אז התעטפו בסדין רטוב. הבילוי באילת היה ללכת ברגל לים לא היו בתי מלון בכלל ושפת הים הייתה ריקה מאדם, במים היו אלמוגים, קיפודי ים וכל מיני צדפים יפים ומיוחדים. באותה תקופה לא היה חוק שאוסר לקחת צדפים  לכן שהיינו הולכים לפיקניק בים היינו מחפשים צדפים בשם "פה כושי" כשהיו נוגעים בהם במקל החיה הייתה נכנסת לתוך הצדף והיה אפשר לקחת אותו.

התנאים באילת היו מאוד חלוציים, היו רק שלוש חנויות בהתחלה וגם בית קולנוע שנקרא פיליפ מוריס על שם התורם. היה לנו מאוד נעים באילת למרות התנאים הקשים. בזמנו הכביש לאילת היה מאוד ארוך, עבר דרך מעלה עקרבים והנסיעה לקחה הרבה מאוד זמן לכן לתושבים הייתה אפשרות לטוס אחת לשלושה חודשים לצפון, שדה התעופה היה מאוד פרימיטיבי והייתה טיסה אחת ביום.

בשנת 1962 החליטה המשפחה הקטנה לעזוב את אילת בגלל התנאים הכלכלים ובהשפעת שני האחים הגדולים של סבא שגרו באיטליה ובאו לבקר באילת.

החיים במילאנו

המעבר לעיר מילאנו בירת האופנה העולמית מאילת היה מאוד מרשים ומפחיד כי מילאנו היא עיר גדולה עם מאות אלפי אנשים, עם רכבת תחתית וצורת חיים שונה מאוד. הם גרו קרוב מאוד לבית הספר היהודי ודודי רוני הלך לגן ובשנת 1964 נולד דניאל הבן השני במשפחה.

לאח הגדול של סבי, אנריקו, היה בית חרושת לתיקי נשים והוא הצליח מאוד. אחרי זמן מה סבא ואחיו הבכור פתחו גם הם בית חרושת לתיקי נשים מסוג אחר והעסק הצליח מאוד. היכרנו את המשפחה טיילנו באיטליה היפה וכמעט כל שנה סבתא הייתה לוקחת את ילדיה לישראל לביקור.

בשנת 1971 נולד אורי הבן הצעיר (אבי) ובשנת 1973 חזרה המשפחה לישראל המשפחה קנתה בית ברעננה שהייתה אז ישוב קטן.

חודשים אחרי שחזרו פרצה מלחמת יום כיפור.

חזרה לישראל

המשפחה גרה בשכונה של בתים חדשים ברחוב עקיבא, היו הרבה פרדסים ולולים מסביב ולא היה עדיין כביש סלול, הילדים נסעו באופנים לבית הספר ושיחקו רוב הזמן בחוץ.

סבא היה מאוד מאושר לגדל משפחה משלו בבית חדש בארץ ישראל, זה היה החלום שלו מאז שהיה ילד יתום במלחמה ובהמשך נער וחייל בודד. הוא נהנה מאוד לעבוד ולטפח את הבית והגינה.

למרות שסבא לא היה בעל השכלה פורמאלית הוא התקדם בעבודה מאחר שהיה מאוד חכם ובעל יכולת לימוד עצמית גבוהה ביותר, במסגרת עבודתו בעיריית רעננה כאמרכ"ל מחלקת החינוך הוא היה אחראי על כל הצד הארגוני טכני של מחלקת החינוך והיה מתכנן מבנים ושיפוצים והיה מוקד עלייה לרגל לעצות בתחומים רבים. סבא היה אדם מאוד ישר ומסודר והתייחס בכבוד לכל העובדים תחתיו והם העריכו אותו מאוד וכך גם זאב ביילסקי ראש העיר.

סבא אהב מאוד את הארץ לעיתים קרובות המשפחה הייתה הולכת לחפש פיטריות ביער אורנית הצמוד לקיבוץ "החורשים", סבא גם אהב מאוד לדוג כפי שעשה כילד כשגדל אצל משפחה נוצרית. היו לו ידי זהב, הוא ידע לתקן כל דבר, מכוניות מוצרי חשמל מחשבים ולבנות דברים מעץ (מטבחים, סוסי נדנדה לנכדים וכו').

תמונה 2

כשסבי יצא לגמלאות הוא אהב לבשל למשפחה בעיקר דברי ים, המשפחה גדלה וכבר היו לו שישה נכדים והינו כולנו נפגשים בבית על הדשא, משחקים ונהנים. חבל שסבי לא זכה לראות את שני הנכדים האחרונים אחותי ובן דודי שנולדו מספר חודשים לאחר שנפטר.

אנחנו תמיד נזכור אותו באהבה

תמונה 3

הזוית האישית

יונתן: תכנית זו חיזקה את הקשר שלי עם סבתי פנינה ולמדתי רבות על חייו של סבי אברהם ז"ל.

סבתא פנינה השתתפה בתכנית לפני שנתיים עם איתי והעלתה את סיפורה. קישור לסיפור של סבתא פנינה: ילדות בצל המנדט הבריטי והקמת המדינה.

מילון

סארטיפיקט
סֶרטִיפִיקָט היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.

ציטוטים

”הבדידות קשה וכמה טוב שיש משפחה“

הקשר הרב דורי