מאגר סיפורי מורשת

המשפחה של אבי משולם (שולם) פוהורילס

אבי נולד בפולין בעיירה בשם צ'ורטקוב, באזור גליציה. הוריו ישראל ומלכה פוהורילס ניהלו משק חלב בחצר ביתם. אבי היה הצעיר מבין שלושה בנים ובת אחת בשם סולי. הבכור הרמן, השני משה ואבי היה השלישי.

לאחר שאב המשפחה נפטר, בשנות השלושים, שני הבנים הגדולים עזבו את פולין. הרמן נסע לארגנטינה ומשה התחתן עם בת דודתו לאה, שהייתה מאוד יפה ועלה איתה לישראל. הם הקימו בית בקריית חיים שליד חיפה. אבי נשאר עם אמו בפולין. לאחר זמן קצר גם היא נפטרה. אבי התחתן עם אישה בשם רוזה ונולדו להם שלושה ילדים: משה, מלכה וישראל.

האחים בפולין לפני שנפרדו (אבי עומד)

המזכרת היחידה מלפני המלחמה (ככל הנראה האישה שעומדת במרכז ואוחזת בזרועו של אבי היא רוזה)

כשפרצה המלחמה משה היה בן 6, מלכה בת 4 וישראל בן 2. אבי נלקח למחנה עבודות כפיה ואיבד כל קשר עם משפחתו. ממה שאבי סיפר לי (בפעם היחידה שדיבר על אותה תקופה) החיים במחנה היו בלתי אנושיים. אנשים רבים מתו מרעב, מחלות ותשישות. אלה שהצליחו לשרוד איבדו כל צלם אנוש. בלילות היו מתגנבים בזחילה לשדות תפוחי-אדמה, כשמעליהם השומר יורה כל הזמן. מי שלא נהרג בשדה, חזר עם כמה תפוחי-אדמה שבושלו במים ונאכלו על ידי כולם. בתום המלחמה כשאבי שוחרר מהמחנה הייתה בליבו רק בקשה אחת "שיתנו לו לחתוך כמה לחם שירצה". אבי חזר לצ'ורטקוב לחפש את אישתו וילדיו, שם נודע לו שהם נרצחו ע"י הנאצים שעברו מבית לבית והרגו את כולם. גם אחותו סולי ושבעת ילדיה נרצחו. אז גמלה בליבו ההחלטה לעלות לישראל ולהתאחד עם אחיו משה

.בדרכו ארצה הגיע לאיטליה למחנה העקורים בריבולי שבמחוז טורינו. שם קיבל תפקיד של מפקד משטרת המחנה.

המשפחה של אמי פאולינה (לינה) אדלרסברג

סבי בנימין אדלרסברג הגיע לרומניה מפולין לעיר יאשי. שם התחתן עם סבתי לאה. הוא הקים שם מפעל סודה ורכש מתחם דירות, ביניהן אחת הדירות של משפחתו, אותן השכיר למשפחות יהודיות. מכיוון שכולם היו יהודים שומרי מצוות התגבשה שם קהילה יהודית שכוללת בית כנסת, מקווה טהרה, רב קהילה וראש קהילה שדאג לצורכי הקהילה. גם אח של סבי מנדל אדלרסברג הגיע מפולין ליאשי, אבל לא היו להם ילדים. לסבי בנימין ולסבתי לאה נולדו שישה ילדים הבכור סאנדו ואחריו בנו, רוזיקה, אימי לינה (פאולינה) ואחיה התאום ג'ורג'י (יוסף) והקטן הוגו. כשהוגו היה בן שנתיים סבתא לאה חלתה במחלה קשה ונפטרה ממנה כשהיא בת 36.

ארבעה מתוך ששת האחים: רוזיקה, פאולינה (אימי), יוסף (אחיה התאום) והוגו הקטן.

סבא בנימין נותר עם שישה ילדים והמטפלת פאשה, אז פנה אליו אחיו מנדל, וביקש ממנו שיעביר אליו שנים מהילדים כדי להקל עליו בטיפולם. סבא מסר את רוזיקה והוגו לאחיו מנדל ואישתו.

ב- 27 ליוני 1941 פרצו הפרעות (הפוגרום) בעיר יאשי. הוא היה אחד מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה ומבחינות רבות מהווה את תחילת ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. בפוגרום נהרג סבא בנימין, סאנדו ובנו נלקחו לרכבת המוות, סאנדו לא שרד את התלאות ברכבת. לבנו היה מברג בכיס, איתו הצליח לחורר חורים בכיסוי החלונות דרכם הם הצליחו לשאוף אוויר צח מבחוץ ולהישאר בחיים. כשהרכבת עצרה הדלתות נפתחו וכל המתים נשפכו החוצה בנו וחברו התחזו למתים וכשהגרמנים התרחקו מהמקום הם הצליחו לברוח לאחד הכפרים בסביבה שם הסתתרו באסם ובמשך תקופה מסויימת עברו מכפר לכפר ועבדו אצל הכפריים וכך הם שרדו.

סנדו אדלרסברג הי"ד

אמי, אחיה התאום יוסף, אחותה רוזיקה והאח הקטן הוגו הסתתרו במרתף של הבית וניצלו. הפוגרום נמשך עד 6 ליולי 1941. במהלך ימים ספורים אלה נרצחו לפי הערכות כ20,000 יהודים. לאחר המלחמה רוזיקה התחתנה ואימי החליטה לעלות ארצה. לאחר תלאות רבות בדרכים היא הגיע למחנה העקורים בריבולי ושם גם פגשה את שני אחיה, בנו והוגו.

אימי ואבי נפגשו גם הם במחנה. לאחר הכרות יחסית קצרה בתאריך 10.9.1947 הורי התחתנו במחנה בריבולי.

עם המלווים, זוג מצד החתן וזוג מצד הכלה חברים מהמחנה.

גלגולו של שם

ב 13.8.48 נולדתי בבית מנזר קרוב למחנה, לשם העבירו את אימי. אמי בחרה לקרוא לי לאה על שם אמה. הנזירות אמרו לאמי שלאה אינו שם יפה ועדיף לקרוא לי לואיזה. במשך חודשיים שחייתי במחנה זה היה שמי. באוקטובר 48 הגענו ארצה עם אוניית המעפילים נגבה. בשערי הארץ התקבלנו על ידי פקיד עלייה שהנפיק לנו את תעודות הזהות הראשונות שלנו. לתדהמתם של הורי, הפקיד לא אהב את השם לואיזה וקבע שבארץ יקראו לי לאה. כך נשמר שמה של סבתי לאה ז"ל. בנמל חיפה חיכה לנו האח מוישה (משה) וזה היה רגע האיחוד הראשון בין שני האחים שלא התראו קרוב לעשרים שנה ושלא ידעו אחד על השני.

מפגש עם מוישה ומשפחתו

אנחנו קיבלנו דירת רכוש נטוש בעכו וגרנו קרוב לאח מוישה שגר בקריית חיים עם אשתו לאה ושני ילדיו אריק וישראל.

דודה לאה (אשתו של מוישה) עם שני הבנים בחצר בקריית חיים

אבי קיבל ממוישה את כתובתו של האח הרמן בארגנטינה וכתב לו מכתב בו תאר את כל מה שעבר עליו במהלך השנים שלא התראו. אבי קיבל מכתב תשובה מהרמן עם תמונה שלו אישתו ובנו הבכור וכתב שיש לו משפחה עם שישה ילדים והוא עסוק בפרנסתם. מרגע זה נותק הקשר בין שני האחים בארץ לאח בארגנטינה. כל נסיונותי לברר מה קורה עם האח בארגנטינה לא נענו על ידי אבי כשאני מרגישה שאבי פגוע. כשהייתי בת שתיים עשרה התבקשנו בבית הספר לכתוב עבודת שורשים. פניתי לאבי שיספר לי על תולדות חייו, אמרתי לו שאת תולדות חייה של אימי אני מכירה מהסיפורים שלה ושל אחייה שגרו סביבינו והקימו משפחות בעכו. באותו יום בפעם הראשונה והיחידה אבי סיפר את שעבר בשואה וזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ששמעתי שהייתה לו משפחה לפנינו. אבי דיבר וסיפר במשך שעות ולא יכולתי להפסיק אותו בדיבורו או לשאול שאלות. מאז אותו ערב אבי לא דיבר יותר על אותה תקופה ארורה בחייו. אף פעם לא העזתי לשאול אותו לשמם של אישתו וילדיו, חששתי לפתוח שוב את הפצעים שלא הגלידו מעולם. עשרים שנה גרנו בעכו. אבי עבד בשנים אלה בחברת סולל בונה כפועל מפעיל של מכונת בטון, אמי עקרת בית ואותי מגדלים כבת יחידה.

אבא ליד מכונת בטון

בגיל שלוש עשרה עברתי ללמוד בבית ספר תיכון חקלאי בנהלל. זה היה אחד המשברים הקשים בחיי ובחיי הוריי. עד אותו יום היינו משפחה קטנה של אמא אבא וילדה כשההורים הם ניצולי שואה עוטפים אותי "בצמר גפן" ואני מרכז ומאור חייהם. לי היה קשה לעבור לבית ספר תיכון חקלאי בו חיים בפנימיה עובדים ולומדים כשאני בעצם רגילה שעד היום עשו הכל בשבילי ואינני עצמאית לחלוטין. להוריי השבר הגדול הייתה הריקנות שנוצרה בבית כתוצאה מחסרוני.

מכתב מאבא בחודש שנפטר

ב-31.1.71 ה' בשבט, אבי משולם פוהורילס הלך לעולמו כשהוא רק בן 58 ולא זכה לפגוש את אחיו הרמן.

תמונה אחרונה עם אבא

אמי בת 45 ואני בת 22. עזבנו את העיר עכו ועברנו לגבעתיים שם גרו אחיה של אמי, משפחה מלוכדת ומחבקת "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" לימים, מוישה היגר לברזיל, ולמרות הקרבה הגאוגרפית לא נוצר קשר בין האחים. בנו הצעיר של מוישה, ישראל הגיע לברזיל לבקר את אביו, לאחר שירותו הצבאי, אך נשאר שם והקים משפחה. מוישה נפטר בברזיל, גם הוא לא פגש את הרמן מאז שנפרדו לדרכם בפולין.

מוישה בברזיל עם שני נכדיו רוני ורמי (הילדים של ישראל ואשתו מרים)

לאחר כשלושים שנה

אני כבר נשואה לבעלי אלי רייך ויש לנו ארבעה ילדים. הבכור אייל משולם (על שם אבי) אחריו גילי, עירית ויוסי הקטן. אנחנו גרים בישוב כוכב יאיר. במשך כל השנים האלה אמי ואני לא נפרדנו. מהיום הראשון היה לאלי ולי ברור שאמי איתנו לאורך כל הדרך. עד יומה האחרון הייתה איתנו בבית. אישה מדהימה, נעימת הליכות, טובת לב, אוהבת ונאהבת.

סוגרים מעגל

באחד הימים מתקשר אלי בן דודי ישראל מברזיל נרגש כולו ומספר לי שהוא נסע, עם אשתו, לבואנוס איירס לבקר קרוב משפחה מצד אמו. תוך כדי ישיבתו בבית הקרוב הוא מעיין בעיתון המקומי ומבחין בשמו של עורך העיתון "אדוארדו פוגורילס" (בספרדית האות h מוחלפת ל g) הוא מחליט להתקשר למערכת העיתון ולנסות לדבר עם אדוארדו. הניסיון מצליח ואדוארדו על הקו. ישראל שואל אותו בחצי גמגום אם הוא יהודי והוא נענה בחיוב. השאלה הבאה הייתה האם לאבא שלו קוראים הרמן התגובה של אדוארדו הייתה חיובית עם פרץ של התרגשות ושאלות אין סופיות "מי אתה? אתה מהמשפחה בישראל? אתה יודע איפה מוישה ומשולם? אתה מכיר את לאה? איפה היא?" לבסוף כשהוא הבין שישראל נמצא בבואנוס איירס ביקש את הכתובת ותוך שעה הגיעו שלושה גברים ושתי נשים. אלה היו הילדים של הרמן. מריו, אדוארדו, קרלוס, סוזי ולאוורה. אין לתאר את ההתרגשות והבכי במפגש המשפחתי. דיברו, צחקו, בכו אך בעיקר שאלו שאלות. מאד הצטערו לשמוע שאבי משולם ומוישה הלכו לעולמם. אביהם עדיין חי. מסתבר שבמשך שנים רבות הם שאלו את אביהם שאלות לגבי משפחתו והוא נמנע מלספר. מאימא שלהם שמעו שיש משפחה. לאחר שנים רבות שלא דיבר הודה שיש לו אח בישראל בעיר עכו ויש לו בת בשם לאה. (באותו זמן אבי כבר לא היה בין החיים.) לגבי מוישה לא ידע פרטים. הבן מריו סיפר שהגיע ארצה עם גיסו לעסקיו בשנות התשעים והם היו בעכו אך לא מצאו אותנו לאכזבתם.

ישראל התקשר אלי בהתרגשות גדולה וסיפר לי שהוא מצא את בני הדודים האבודים שלנו. התקשורת איתם הייתה קשה, הם מדברים בעיקר ספרדית אבל גם באנגלית העילגת הצליחו להעביר לי את השמחה וההתרגשות. לאחר זמן קצר נפגשנו עם ישראל ומרים בברזיל ונסענו לפגוש את המשפחה בבואנוס איירס. בשדה התעופה חיכתה לנו חבורה גדולה של בני הדודים, נשותיהם וילדיהם. קיבלו אותנו בצהלות וקריאות שמחה. מצאנו את עצמינו בתוך המשפחה החמה, האוהבת והמחבקת הזאת. הגנטיקה בלטה מאד. כולנו שבט נפילים. בילינו בחברתם מספר ימים כשהם יוצאים מגדרם לארח אותנו בבתיהם, להכיר לנו את הילדים, לספר ולשאול עד כמה שאפשר יותר פרטים.

מפגש בארגנטינה נפגשים עם האח הרמן

אני עם בנות דודותי

בני הבכור אייל משולם למד את השפה ספרדית כהכנה לטיול אחרי צבא לדרום אמריקה. הוא התארח אצל המשפחה כשהגיע לבואנוס איירס ובעיקר נוצר קשר הדוק בינו לבין מריו. שבוע לפני חתונתו של אייל, עם בחירת לבו אורית, מגיעים ארצה שני בני הדודים, מריו ואדוארדו והבן הבכור של מריו. במשך אותו שבוע הם התארחו בביתנו ויצאו בכל יום לטיולים ברחבי הארץ. הם בקרו גם על פי בקשתם בבית העלמין בעכו את קברו של אבי שאייל בני נקרא על שמו משולם. באותו יום נסעו ליד ושם בירושלים. תוך כדי הביקור אלי (בעלי) הקליד במחשב המקומי את שמו של אבי. ההפתעה הייתה עצומה כשהמחשב פלט דף עדות שאבי ז"ל מילא בשנת 1957 והוא כותב שם את השמות של אשתו ושלושת ילדיו. עד ליום זה לא ידעתי את שמותיהם של בני משפחתו. ביום היחיד שדיבר לא הזכיר את השמות. גילוי דף העדות היה עבורי אירוע מאד מטלטל. צירוף המקרים של ביקור ילדי אחיו בקברו של אבי, החתונה של בני משולם (שנקרא על שמו) ומציאת שמות הילדים והאישה באותו שבוע. נוצרה תחושה שאבי סגר מעגל.

תמונה מהחתונה של אייל

דף העדות

הזוית האישית

ליהיא: לי היה ממש כיף לעשות את הפרוייקט עם סבתא ואני שמחה שעשיתי אותו איתה, אהבתי ללמוד דברים על סבתא ואני חושבת שהתקרבנו.

לאה: אשרי שזכיתי לספר את הסיפור, שכנראה לא היה מסופר. ההזדמנות שנתנה לי לתעד עם נכדתי ליהיא האחת והיחידה, השאר בנים, הייתה חוויה מרגשת ומעצימה.